מטופלים רואים באיפוקים פסיכיאטריים עינויים

לשימוש הנרחב במגוון אמצעי כפייה בפסיכיאטריה יש השפעה חזקה וטראומטית על המטופלים. חזק יותר ממה שהצוות הפסיכיאטרי באמת מאמין.

The European Times דיווח שמחקרים בחנו את נקודות המבט של המטופל לגבי השימוש בכפייה בשירותים פסיכיאטריים. ב מחקר 2016 מאת פול מקלוהן מהיחידה לפסיכיאטריה חברתית וקהילתית, מרכז שיתוף הפעולה של ארגון הבריאות העולמי לפיתוח שירותי בריאות הנפש באנגליה, הוא והמחברים השותפים דיווחו כי: "מחקרים איכותיים מראים בעקביות שאמצעי כפייה יכולים להיתקל על ידי מטופלים כמשפילים ומעיקים".

מחקרים מבהירים שעשויות להיות בעיות חמורות מאוד הקשורות בשימוש בכוח ובכפייה בפסיכיאטריה. השימוש בהסתגרות וריסון נחקר ודווח עליו במאות פרסומים הזמינים דרך המאגר הביבליוגרפי הרפואי Medline.

פרופסור לפסיכיאטריה, Riittakerttu Kaltiala-Heino, ביצע ניתוח של דעותיהם של מטופלים שהיו נתונים לשימוש בהסתגרות ובריסונים. הניתוח התבסס על סקירה של 300 פרסומים של Medline שהיו זמינים בשנת 2004. בהרצאה בפני הקונגרס האירופאי ה-12 לפסיכיאטריה של איגוד הפסיכיאטרים האירופי היא הצהירה בהתבסס על סקירה זו, כי: "בכל המחקרים שחקרו חוויות שליליות של מטופלים, המטופלים הדגישו את החוויה שמדובר בעונש."

פרופ' קלטיאלה-היינו פירטה,

"לכן, רבים מהמטופלים חושבים שהם היו מבודדים או מרוסנים בגלל שהם נענשו על התנהגות כלשהי שלא הייתה מקובלת או בגלל הפרת כללי המועצה. מלמעלה ממחצית מהמטופלים ועד כמעט 90 אחוז מהמטופלים במחקרים שונים דיווחו שהם תופסים הסתגרות כעונש אפילו כעינויים."

כפייה הגורמת לתסמינים פסיכיאטריים

פרופ' קלטיאלה-היינו הוסיפה, "ומטופלים דיווחו גם על עלייה במספר תסמינים פסיכיאטריים כולל דיכאון, רעיונות אובדניים, הזיות, אובדן קשר עם המציאות. אז, הם מרגישים דה-פרסונליות וחוויות דה-מימוש דווחו. מטופלים דיווחו גם על סיוטים מתמשכים שבהם הם מעין בעיניהם מופיעים בתהליכי ההסתגרות, מצב ההסתגרות, חדר ההסתגרות של נעילה או קשור. אפשר בקלות לאתר את זה אל חווית ההסתגרות או האיפוק."

השימוש בהתערבויות כאלה לא רק עלול להיות משפיל ולהיראות כעונש או עינויים, הם גם גורמים לרגשות עזים כלפי הצוות הפסיכיאטרי. במחקרים המטופלים מדברים עליהם, ודנים בכעס על הצוות שביצע את ההליך.

מטופלים שבעצמם היו מבודדים גם הרגישו כעסים ומאוימים כאשר אחרים היו מבודדים, מה שמעיד על ההשפעה הטראומטית המתמשכת שיש לשימוש בהסתגרות ובאיפוק.

עוד ציינה פרופ' קלטיאלה-היינו, כי "ברוב המחקרים שהתרכזו בחוויות של הסתגרות וריסון של מטופלים, החוויות השליליות שדווחו עולות בהרבה על ההיבטים החיוביים."

הצוות הפסיכיאטרי אינו תופס את ההשפעה השלילית בפועל

פרופ' קלטיאלה-היינו אמרה, כי מסקירת המחקרים ניתן להסיק כי: "הצוות מניח שלמטופלים יש חוויות חיוביות הרבה יותר ממה שיש למטופלים בפועל." והיא הוסיפה: "המטופלים גם מדווחים על מגוון הרבה יותר גדול של חוויות שליליות והרבה יותר, הרבה יותר תחושה של חוויות שליליות ממה שהצוות מניח שיש להם".

התפיסה השגויה מרחיקה לכת עוד יותר. פרופ' קלטיאלה-היינו מצאה כי: "בעוד שהצוות סבור שההסתגרות עוזרת בעיקר לחולים, לכל החולים, לשאר החולים במחלקה... כאשר מי שמתנהג בצורה המטרידה והאלימה ביותר מורחקת מהאינטראקציות. ושנית זה מועיל למטופל הוא או את עצמו - מטופל היעד. ורק בדרגה השלישית זה מועיל לצוות. ואז מטופלים שהיו מבודדים למעשה חושבים שהצוות הוא זה שמרוויח הכי הרבה מהתהליכים האלה והכי פחות בעצמם - האנשים שהיו מבודדים, הוא או היא עצמה."

פרופ' קלטיאלה-היינו הגיעה למסקנה כי למרות המחקר הוא ספורדי והמתודולוגיה בה נעשה שימוש אינה עקבית, כי כולן בכל זאת מצביעות על אותו כיוון, כי: "ככל שההגבלה חזקה יותר וככל שנעשה שימוש רב יותר בכפייה, כך חוויות המטופלים שליליות יותר."