זה דיון מסובך ומטריד, עם מעט גורמים פנימיים שמוכנים להיכנס לכתבה. וכפי שגריידי מציין, זה מעלה שאלות מהותיות. "האם מטרת התעשייה היא להפוך את המגוון הרחב ביותר של נקודות מבט זמין לקהל הגדול ביותר האפשרי? האם לאצור רק את הספרים הכי אמיתיים, מדויקים ואיכותיים לציבור?
"או שזה למכור כמה שיותר ספרים, ולנסות להתרחק מאור הזרקורים תוך כדי? האם למוציא לאור צריך אי פעם להיות אכפת מחלק כלשהו בחייו של סופר מלבד היכולת שלו לכתוב ספר?"
טעינה
כאן באוסטרליה עדיין לא הרגשנו את ההשפעה המלאה של התנועה הזו. לחץ לא לפרסם אמנם קיים, אבל הוא נוטה לבוא מבחוץ, כמו במקרה של קלייב המילטון פלישה שקטה, ביקורת על פעילותה של סין באוסטרליה שננטשה על ידי שלושה מוציאים לאור מחשש לתביעה משפטית מבייג'ין, עד שהרדי גרנט פרסם אותה ב-2018. וכל הכבוד לחברה על כך.
כמובן שמוציאים לאור מסרבים כל הזמן ספרים פוטנציאליים, ואינם צפויים לפרסם את הסיבות שלהם לציבור. אבל אל תצפה שהדיון המתגבר הזה ייעלם בקרוב. אני מאמין בלשדר כל מיני דעות בדפוס, בין אם אני מסכים איתן ובין אם אני מוצא אותן פוגעניות. אבל איפשהו, קווים מצוירים. הצרה היא שכרגע, אף אחד לא יכול להסכים איפה הקווים האלה צריכים להיות.
