מאת בנדיקט מאיקי, SJ – האפיפיור פרנציסקוס, ביום חמישי בערב – היום החמישי למסע השליחים שלו לקנדה – ניהל את הווספרס עם בישופים, אנשי דת, אנשים מקודשים, סמינרים ועובדי פסטורליה בבזיליקת נוטרדאם דה קוויבק.
במהלך ההדרשה שלו באירוע הדגיש האב הקדוש את משמעות הפגישה בקתדרלת הכנסייה, שהבישוף הראשון שלה, פרנסואה דה לאבל הקדוש, פתח את הסמינר ב-1663 והקדיש את שירותו להקמת כמרים.
הוא הצביע על כך שהקריאות בכנסים מדברות על זקנים (פרסביטרים), וציין שפטרוס הקדוש דחק בהם לדאוג לצאן של אלוהים ברצון, ולכן, הכמרים של הכנסייה מוזמנים "להראות את אותה נדיבות בטיפוח העדר, ב כדי להפגין את הדאגה של ישוע לכל אחד ואת חמלתו לפצעיו של כל אחד."
כמרים, אות ישו
טיפוח הצאן, אמר האפיפיור, צריך להיעשות "במסירות ובאהבה ענוגה" - כפי שמדרבן פטרוס הקדוש - להדריך אותו ולא לאפשר לו לטעות, כי "אנחנו אות למשיח". הכמרים צריכים לעשות זאת ברצון, לא כחובה, כמו אנשי דת מקצועיים או בעלי תפקידים קדושים אלא "בקנאות ובלב רועה צאן".
האפיפיור ציין שגם הכמרים "מטופלים" באהבתו הרחמנית של ישו וחשים את קרבת האל. זהו, הוא אישר, "המקור לשמחת השירות ומעל לכל שמחת האמונה".
שמחה נוצרית
"שמחה נוצרית עוסקת בחוויה של שלום שנשאר בליבנו, גם כאשר אנו נקלעים לנסיונות וייסורים", אמר האפיפיור, "כי אז אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד, אלא מלווה באל שאינו אדישים לחלקנו".
הוא הסביר שזו לא "שמחה זולה" כמו שהעולם מציע לפעמים, או על עושר, נוחות וביטחון, אלא, "זוהי מתנת חינם, הוודאות לדעת שאנו אהובים, מתקיימים ומחובקים על ידי המשיח בכל דבר. מצב בחיים".
איומים על שמחת אמונה
מתוך מחשבה על שמחת הבשורה בקהילותינו, הצביע האפיפיור על החילון כאחד הגורמים ש"מאיים על שמחת האמונה ובכך מסתכן בהפחתה ופגיעה בחיינו כנוצרים".
הוא מקונן על כך שהחילון השפיע רבות על אורח חייהם של גברים ונשים בני זמננו, המורידים את אלוהים לרקע. "נדמה שאלוהים נעלם מהאופק, והמילה שלו כבר לא נראית כמצפן שמנחה את חיינו, את ההחלטות הבסיסיות שלנו, את היחסים האנושיים והחברתיים שלנו", אמר האפיפיור.
בהתחשב בתרבות הסביבה, פרנציסקוס מזהיר מפני ליפול "טרף לפסימיות או לטינה, לעבור מיד לשיפוט שלילי או נוסטלגיה לשווא". הוא, אלא מפרט שתי השקפות אפשריות על העולם: "ההשקפה השלילית" ו"ההשקפה הבחנה".
שליליות נגד דעות בעלות אבחנה
ההשקפה הראשונה - השלילית - "נולדת לעתים קרובות מאמונה שמרגישה מותקפת וחושבת עליה כסוג של "שריון", המגנה עלינו מפני העולם", אמר האפיפיור, והוסיף כי השקפה זו מתלוננת כי "העולם הוא רשע, החטא שולט" ומסתכן בהלבשה ב"רוח צלבנית".
האפיפיור מזהיר מפני זה, מכיוון שזה "לא נוצרי" ו"לא דרכו של אלוהים". הוא מציין שאלוהים מתעב עולמיות ויש לו ראייה חיובית על העולם, מברך את חיינו והופך את עצמו להתגלם במצבים היסטוריים כדי "להעניק צמיחה לזרע המלכות באותם מקומות שבהם נראה שהחושך מנצח".
אנו נקראים "להיות בעל השקפה דומה לזו של אלוהים, שמבחין מה טוב ומחפש אותו בהתמדה, רואה אותו ומטפח אותו. זו לא השקפה נאיבית, אלא השקפה כזו מבחין במציאות", מתעקש האפיפיור פרנציסקוס.
חילון וחילוניות
כדי לחדד את כושר ההבחנה שלנו בעולם המחולל, האב הקדוש ממליץ לשאוב השראה מפאולוס השישי שראה בחילון "המאמץ, כשלעצמו צודק ולגיטימי ובשום אופן אינו מתיישב עם אמונה או דת" לגלות את החוקים השולטים במציאות ובחיי אדם. מושתל על ידי הבורא. פאולוס השישי גם הבחין בין חילון לחילוניות אשר מייצרת "צורות חדשות של אתאיזם" עדינות ומגוונות, כולל חברת צריכה, הנאה שהוקמה כערך עליון, רצון לכוח ושליטה ואפליה מכל הסוגים.
ככנסייה וכרועות של עם אלוהים ועובדים פסטורליים, לפיכך, האפיפיור אומר שזה תלוי בנו "לעשות את ההבחנות הללו" ו"לעשות את ההבחנה הזו", ומוסיף שאם ניכנע לתפיסה השלילית, אנו מסתכנים בשליחת הטעות. מסר - כאילו הביקורת על החילון מחפה על "הנוסטלגיה לעולם מקודש, חברה קודמת שבה לכנסייה ולשריה היו כוח ורלוונטיות חברתית רבה יותר".
חילון: אתגר לדמיון הפסטורלי שלנו
החילון, המשיך האפיפיור, "דורש שנהרהר בשינויים בחברה שהשפיעו על האופן שבו אנשים חושבים ומארגנים את חייהם" - לא את הרלוונטיות החברתית המופחתת של הכנסייה.
כתוצאה מכך, "חילון מייצג אתגר לדמיון הפסטורלי שלנו"ו"הזדמנות למבנה מחדש של החיים הרוחניים בצורות חדשות ולדרכים חדשות להתקיים." לפיכך, השקפה נבונה "מניעה אותנו לפתח תשוקה חדשה לבשורות, לחפש שפות וצורות ביטוי חדשות, לשנות סדרי עדיפויות פסטורליים מסוימים ולהתמקד ביסודות."
מעביר את שמחת האמונה
האפיפיור פרנציסקוס ממשיך להדגיש את החשיבות של העברת הבשורה ושמחת האמונה לגברים ולנשים של ימינו, ומתעקש כי מדובר בהכרזה על "עד שופע אהבת חינם" שצריכה להתעצב "באורח חיים אישי וכנסייתי". שיכול להצית מחדש את הרצון לאדון, לעורר תקווה ולהקרין אמון ואמינות".
כשהוא מציין שלושה אתגרים שיכולים לעצב תפילה ושירות פסטורלי, אמר האפיפיור שהראשון הוא "להודיע על ישוע", ולחזור להכרזה הראשונית, בתוך המדבריות הרוחנית שנוצרה על ידי החילוניות והאדישות. הוא הוסיף שעלינו למצוא דרכים חדשות להכריז את הבשורה לאלה שעדיין לא פגשו את המשיח וזה קורא "ליצירתיות פסטורלית המסוגלת להגיע לאנשים במקום שבו הם חיים, למצוא הזדמנויות להקשבה, לדיאלוג ולמפגש".
הזדמנות לגיור
האתגר השני - עד - אמר האפיפיור, מחייב אותנו להיות אמינים, שכן הבשורה מוטפת ביעילות "כשהחיים עצמם מדברים וחושפים את החופש שמשחרר אחרים, את החמלה שאינה מבקשת שום תמורה, את הרחמים שמדברים בשקט. של ישו."
בנימה זו, האפיפיור חשב על הכנסייה בקנדה שיצאה לדרך חדשה לאחר שנפגעה מהרוע שחוללו כמה מבניה ובנותיה. האב הקדוש דיבר גם על השערוריות של התעללות מינית בקטינים ובאנשים פגיעים.
כדי להביס את תרבות ההדרה, האפיפיור פרנציסקוס דוגל בכך שהבישופים והכוהנים מתחילים מעצמם ולא צריכים להרגיש שהם עליונים על אחינו ואחיותינו. כמו כן, עובדים פסטורלים צריכים "להבין את השירות ככוח".
אחווה, האתגר השלישי, פירושה שהכנסייה תהיה "עדה אמינה לבשורה ככל שחבריה יגלמו קהילה, יצירת הזדמנויות ומצבים המאפשרים לכל מי שניגש לאמונה להיתקל בקהילה מסבירת פנים המסוגלת להקשיב, להיכנס לדיאלוג וקידום מערכות יחסים איכותיות".
