בבית הספר הנוצרי בנגור במיין מלמדים תלמידי כיתות ט' "להפריך את תורתה של הדת האסלאמית עם האמת של דבר האל". כדי לעבוד בבית הספר, מורה חייב לאשר ש"הוא/היא נוצרי 'נולד מחדש' שמכיר את האדון ישוע המשיח כמושיע", ו"חייב להיות חבר פעיל ומעשר בכנסייה מאמינה בתנ"ך".
באופן דומה, באקדמיה של מיין טמפל, מורים חותמים על חוזה שמכיר ש"אלוהים מכיר בהומוסקסואלים ובסוטים אחרים כסוטים" וכי "סטייה מהסטנדרטים התנ"כיים היא עילה לסיום". טמפל לא יקבל ילדים המזדהים כהומואים או שמגיעים "מביתים עם הבדלים רציניים עם הבסיס התנכי של בית הספר".
אם נניח בצד כל דעה על תורתם של בתי הספר כך או אחרת, ישנם משלמי מסים רבים שעלולים להרגיש לא בנוח לשלם עבור בתי ספר שהחזון המוסרי שלהם שונה משלהם, ואשר כמדיניות בית הספר, יאפשרו רק למי ששומר על דת מסוימת. תורתו במעסיקם. אבל זה מה שקבע בית המשפט העליון בקיץ הזה קרסון נגד מקין הַחְלָטָה. מיין חייבת להשתמש בכספי החינוך הציבורי שלה במימון משלם המיסים כדי לתמוך בהחדרת השקפת עולם ומוסרית של דת אחת.
בית המשפט העליון דפק בפטיש, אבל כמו במקרים רבים כל כך עדינים המעורבים בהווה ועתיד של רבים כל כך, חבר המושבעים עדיין בחוץ בבית המשפט של דעת הקהל. האם חופש הדת במצב טוב מתמיד? האם חומת ההפרדה בין הכנסייה למדינה נותרה חדה ופריכה?
ההפרדה בין מומחה הכנסייה והמדינה צ'ארלס היינס, למשל, לא יודע מה לעשות עכשיו. היינס, שלפי ה וושינגטון פוסט, "ממש כתב את הספר על הנושא עבור משרד החינוך האמריקני יחד עם שותפים מגוונים כמו האגודה הלאומית לאוונגליסטים ואיגוד חירויות האזרח האמריקני", חושש שהחלטות כמו Carson v. Makin ו- Kennedy v. החלטת מחוז בית הספר ברמרטון שבה בית המשפט העליון מצא בעד מאמן כדורגל שיתפלל על קו ה-50 יארד במגרש כדורגל ציבורי, הממומן על ידי משלמי המסים, מצמצם את הגבול בין ממשלה לדת לטשטוש כמעט בלתי ניתן לזיהוי.
"מה אני אמור להגיד עכשיו? מה אני אגיד?...אנחנו עכשיו בנקודה שבה אתה תוהה אם נשאר סעיף הקמה", אמר היינס על 10 המילים הראשונות של התיקון הראשון האוסר חוקים "המקימים" את הדת.
כשאמריקה הופכת למגוונת יותר מיום ליום, התפיסה של רבים היא שבית המשפט העליון אכן פתח את הדלת. אבל למה? להכרה נוספת בצרכים של כל הדתות, לא רק אחת? האם נראה כעת מוסלמים אדוקים פורסים את שטיחי התפילה שלהם במגרשי הכדורגל של בתי הספר התיכוניים? האם בתי ספר עבריים אורתודוכסיים ימומנו כעת במלואו מהכנסות המדינה? או האם זה יהיה, כפי שמציינים המבקרים, רק עוד תירוץ להפחיד ולהטריד תלמידים בני מיעוטים שאינם הולכים יחד עם ההמון - כמו בבית הספר התיכון במערב וירג'יניה מוקדם יותר השנה, שבו נער יהודי נאלץ להשתתף בתפילה נוצרית אספה בניגוד לרצונו? אמו אמרה, "אני לא דופקת את אמונתם, אבל יש זמן ומקום לכל דבר - ובבתי ספר ציבוריים, במהלך יום הלימודים, זה לא הזמן והמקום".
אכן היה קיץ לוהט עם תגובות להחלטות בג"ץ החל מ- הליגה נגד השמצה (ADL) הוקעה חריפה, "גישתו של בית המשפט ללא רוע לתפילת המאמן תעודד את אלה המבקשים להתגייר בבתי הספר הציבוריים לעשות זאת בברכת בית המשפט." אל ה ועידת הבישופים הקתולים בארה"ב צוהלים, "זהו יום היסטורי בחיי ארצנו, יום שמעורר את מחשבותינו, רגשותינו ותפילותינו".
הוויכוח על כמה רחוק מדי בנוגע למדינה ולכנסייה היה איתנו כל עוד הרפובליקה. בשנת 1785, בהפרכה נגד הצעת חוק הדומה להפליא לקרסון נגד מקין, אשר היה מקצה כספי מדינה לבית ספר נוצרי ולכן יכול היה להתפרש כהעדפה או חסות של דת זו, כתב האב המייסד ג'יימס מדיסון "אזכרה והפגנה נגד הערכה דתית", הקובע בחלקו בעניין חופש הדת: "זכות זו היא מטבעה זכות בלתי ניתנת לערעור. היא בלתי ניתנת להסרה, משום שדעותיהם של בני אדם, תלויות רק בראיות שחושבים בדעתם, אינן יכולות למלא אחר צווים של אנשים אחרים: היא גם בלתי ניתנת להסרה, כי מה שיש כאן זכות כלפי בני אדם, זו חובה כלפי הבורא".
הודות לתסיסה של ג'יימס מדיסון וחברו, תומס ג'פרסון, הצעת החוק מעולם לא אושרה והחוק מעולם לא עבר.
ג'פרסון כתב את ה חוק וירג'יניה לחופש דת בשנת 1777, וטבע את הביטוי "חומה של הפרדה בין כנסייה למדינה" במכתב משנת 1802 לאגודת הבפטיסטים של דנברי כהסבר תמציתי לחופש הדת.
האם היסודות של החומה ההיא חזקים כתמיד? האם הם עדיין מבטיחים חופש דת אמיתי לכל הדתות - מיעוט, רוב וכל מה שביניהם?
זה תלוי מי מדבר. נציג לורן בוברט (R-Colo) שנאם בטקס דתי בקולורדו, אמר, "הכנסייה אמורה להנחות את הממשלה. הממשלה לא אמורה לכוון את הכנסייה. לא כך התכוונו אבותינו המייסדים. נמאס לי מההפרדה הזו בין הכנסייה למדינה, שאינה כתובה בחוקה. זה היה במכתב מסריח וזה לא אומר כלום כמו מה שהם אומרים שזה עושה".
מבחינה היסטורית, המדינאים והמחוקקים של ארצנו היו תמימי דעים, לפחות באופן עקרוני, שדת בחסות המדינה היא רעיון רע ומסוכן, המזיק לדת עצמה, שצריכה להיתמך על ידי חברותה, הנשלטת על ידי קודים משלה. דוקטרינה וללא כל התערבות ממשלתית, לרבות כלכלית. כפי שהעיר בנג'מין פרנקלין, "כאשר דת טובה, אני חושב שהיא תתמוך בעצמה; וכאשר הוא אינו יכול לפרנס את עצמו, ואלוהים אינו דואג לתמוך, כך שהפרופסורים שלו יהיו מחויבים לקרוא לעזרת המעצמה האזרחית, זה סימן, אני מבין, להיותו רע."
