הוא ואחרים שוחחו עם אלין ג'וזף, שעובדת עבור הארגון הבינלאומי להגירה (IOM) בפורט-או-פרינס עם צוות המספק תמיכה פסיכו-סוציאלית לאנשים שברחו מבתיהם בגלל האלימות וחוסר הביטחון.
היא דיברה עם חדשות האו"ם על חיי העבודה שלה ותמיכה במשפחתה.
"אני חייב לומר שנעשה קשה יותר לעשות את העבודה שלי מכיוון שאני לא יכול לנוע בחופשיות ולספק טיפול לאנשים עקורים, במיוחד אלה שנמצאים באזורים אדומים, שמסוכנים מדי לבקר בהם.
חיי היומיום נמשכים ברחובות פורט או פרינס, למרות חוסר הביטחון.
חוסר הביטחון בהאיטי הוא חסר תקדים - אלימות קיצונית, התקפות של כנופיות חמושות, חטיפות. אף אחד לא בטוח. כולם נמצאים בסיכון להפוך לקורבן. המצב יכול להשתנות מדקה לדקה ולכן עלינו לשמור על ערנות כל הזמן.
אובדן זהות
לאחרונה פגשתי קהילה של חקלאים שנאלצו, עקב פעילות כנופיות, לעזוב את אדמתם הפורייה מאוד על הגבעות מחוץ לפטונוויל [שכונה בדרום מזרח פורט-או-פרינס] שם גידלו ירקות.
אחד המנהיגים סיפר לי איך הם איבדו את אורח חייהם, איך הם לא יכלו עוד לנשום את אוויר ההרים הצח ולחיות מפירות עמלם. הם חיים כעת באתר של עקורים עם אנשים שהם לא מכירים, עם גישה מועטה למים ותברואה נאותה ואותו אוכל כל יום.
הוא אמר לי שהוא לא האדם שהיה פעם, שהוא איבד את הזהות שלו, שלדבריו זה כל מה שיש לו בעולם. הוא אמר שהוא כבר לא מגיע לכלום.
שמעתי כמה סיפורים נואשים מגברים שנאלצו לחזות באונס של נשותיהם ובנותיהם, שחלקם נדבקו ב-HIV. האנשים האלה לא יכלו לעשות דבר כדי להגן על משפחותיהם, ורבים מרגישים אחראים למה שקרה. אדם אחד אמר שהוא מרגיש חסר ערך ויש לו מחשבות אובדניות.
עובדים משותף מקומי לא-ממשלתי של האו"ם, UCCEDH, מעריכים את הצרכים של עקורים במרכז העיר פורט-או-פרינס.
הקשבתי לילדים שמחכים שאבותיהם יחזרו הביתה, חוששים שאולי הם נורו למוות.
תמיכה פסיכולוגית
עובד על IOM צוות, אנו מספקים את העזרה הראשונה הפסיכולוגית לאנשים במצוקה, כולל מפגשים אישיים וקבוצתיים. אנחנו גם מוודאים שהם נמצאים במקום בטוח.
אנו מציעים הפעלות הרפיה ופעילויות פנאי כדי לעזור לאנשים להירגע. הגישה שלנו היא ממוקדת אנשים. אנו לוקחים בחשבון את הניסיון שלהם ומציגים אלמנטים של תרבות האיטי, כולל פתגמים וריקודים.
אירגנתי גם ייעוץ לאנשים מבוגרים. אישה אחת ניגשה אלי לאחר פגישה כדי להודות לי, ואמרה שזו הפעם הראשונה שניתנה לה הזדמנות לתאר במילים את הכאב והסבל שהיא חווה.
חיי משפחה
אני גם צריך לחשוב על המשפחה שלי. אני נאלץ לגדל את ילדיי בין ארבעת קירות ביתי. אני אפילו לא יכול להוציא אותם לטיול, רק כדי לנשום אוויר צח.
כשאני צריכה לצאת מהבית לקניות או לעבודה, בתי בת החמש מסתכלת לי בעיניים וגורמת לי להבטיח שאחזור הביתה בריאה ושלמה. זה מאוד עצוב אותי.
בני בן ה-10 אמר לי יום אחד, שאם הנשיא, שנרצח בביתו, לא בטוח, אז אף אחד לא בטוח. וכשהוא אומר את זה ומספר לי שהוא שמע שמשאירים גופות של נרצחים ברחובות, אין לי ממש תשובה בשבילו.
בבית, אנחנו מנסים לנהל חיים נורמליים. הילדים שלי מתרגלים את כלי הנגינה שלהם. לפעמים נעשה פיקניק על המרפסת או נערוך סרט או ערב קריוקי.
בכל ליבי אני חולם שהאיטי שוב תהיה מדינה בטוחה ויציבה. אני חולם שעקורים יכולים לחזור לבתיהם. אני חולם שחקלאים יכולים לחזור לשדות שלהם".
