בית הדין האירופי לזכויות אדם החליט שלא לקבל את הבקשה לחוות דעת מייעצת שהוגשה על ידי הוועדה לביואתיקה של מועצת אירופה (DH-BIO) לפי סעיף 29 של האמנה לזכויות אדם וביו-רפואה ("אמנת אוביידו"). ה החלטה הוא סופי. DH-BIO ביקש מבית הדין האירופי לזכויות אדם לספק חוות דעת מייעצת בשתי שאלות הנוגעות להגנה על זכויות האדם וכבודם של אנשים עם הפרעות נפשיות לנוכח השמה ו/או טיפול לא רצוני. בית המשפט דחה את הבקשה מכיוון שלמרות שהוא אישר, בדרך כלל, את סמכותו לתת חוות דעת מייעצות לפי סעיף 29 לאמנת אוביידו, השאלות שהועלו לא נפלו בסמכותו של בית המשפט.
זו הייתה הפעם הראשונה שבית המשפט האירופי קיבל בקשה לחוות דעת מייעצת לפי סעיף 29 לאמנת אוביידו. אין לבלבל בקשות כאלה עם בקשות לחוות דעת מייעצת לפי פרוטוקול מס' 16, המאפשר לבתי המשפט ולבתי הדין הגבוהים ביותר, כפי שצוינו על ידי המדינות החברות שאישרו אותה, לבקש חוות דעת מייעצת בשאלות עקרוניות הנוגעות לפרשנות או ליישום. של הזכויות והחירויות המוגדרות באמנה האירופית לזכויות אדם או בפרוטוקולים שלה.
רקע
הבקשה לחוות דעת מייעצת הוגשה ב-3 בדצמבר 2019.
השאלות שהציבה הוועדה לביואתיקה נועדו להשיג בהירות בהיבטים מסוימים של הפרשנות המשפטית של סעיף 7 לאמנת אוביידו, במטרה לספק הנחיות עבור עבודתה הנוכחית והעתידית בתחום זה. השאלות היו כדלקמן:
(1) לאור מטרת אמנת אוביידו "להבטיח לכולם, ללא אפליה, כיבוד שלמותם" (סעיף 1 אמנת אוביידו), אילו "תנאי הגנה" הנזכרים בסעיף 7 לאמנת אוביידו צריכה מדינה חברה להסדיר כדי לעמוד בדרישות המינימום של הגנה?
(2) במקרה של טיפול בהפרעה נפשית שיינתן ללא הסכמת הנוגע בדבר ובמטרה להגן על אחרים מפני פגיעה חמורה (שאינה מכוסה בסעיף 7 אך נופלת בתחומי סעיף 26 (1) לאמנת אוביידו), האם צריכים לחול אותם תנאי הגנה לאלו המוזכרים בשאלה 1?
ביוני 2020 הוזמנו הצדדים המתקשרים לאמנה האירופית לזכויות אדם ("האמנה האירופית") להתייחס לשאלת סמכות השיפוט של בית המשפט, לתת את הערותיהם לבקשת ה-DH-BIO ולספק מידע בנושא הרלוונטי. החוק והפרקטיקה הפנימית. לארגוני החברה האזרחית הבאים ניתנה רשות להתערב בהליך: תוקף; ה ברית הנכים הבינלאומית, ה פורום נכות האירופי, הכללת אירופה, אוטיזם אירופה ו בריאות הנפש אירופה (יַחַד); וה המרכז לזכויות האדם של משתמשים וניצולי פסיכיאטריה.
הבקשה לפרשנות נבחנה על ידי הלשכה הגדולה.
החלטת בית המשפט
בית המשפט גם הכיר בכך שיש לו סמכות לתת חוות דעת מייעצות לפי סעיף 29 לאמנת אוביידו, וגם קבע את המהות, ההיקף והגבולות של אותה סמכות. סעיף 29 לאמנת אוביידו קובע כי בית המשפט רשאי לתת חוות דעת מייעצות ב"שאלות משפטיות" הנוגעות ל"פרשנות" של "האמנה הנוכחית". ניתן לייחס את המינוח הזה בבירור לשנת 1995, כאשר בית המשפט תמך ברעיון של לקיחת תפקיד פרשני, תוך הסתמכות על הנוסח של מה שהוא כיום סעיף 47 § 1 לאמנה האירופית. מכיוון שהשימוש בשם התואר "משפטי" באותו מאמר מציין את הכוונה לשלול כל סמכות שיפוט מצד בית המשפט בכל הנוגע לענייני מדיניות וכל שאלה החורגת מפירוש הטקסט בלבד, בקשה לפי סעיף 29 צריכה להיות כפופה לעניין דומה. לפיכך, הגבלה וכל שאלה שתעלה חייבות להיות בעלות אופי "משפטי".
הליך זה כלל תרגול בפרשנות האמנה תוך יישום השיטות המפורטות בסעיפים 31-33 לאמנת וינה. בזמן בית המשפט מתייחס לאמנה כאל מכשיר חי כדי להתפרש לאור התנאים של ימינו, סברה כי אין בסיס דומה בסעיף 29 לנקוט באותה גישה לאמנת אוביידו. בהשוואה לאמנה האירופית, אמנת אוביידו עוצבה כמכשיר מסגרת/אמנה הקובעת את זכויות האדם והעקרונות החשובים ביותר בתחום הביו-רפואה, שיתפתחו בהמשך ביחס לתחומים ספציפיים באמצעות פרוטוקולים.
בפרט, בעוד שההוראות הרלוונטיות של האמנה לא שללו הענקת תפקיד שיפוטי לבית המשפט ביחס לאמנות אחרות של זכויות אדם שנכרתו במסגרת מועצת אירופה, הדבר היה כפוף לתנאי שסמכותו לפי הכלי המכונן שלה לא הושפע. היא לא יכלה להפעיל את ההליך הקבוע בסעיף 29 לאמנת אוביידו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית סעיף 47 § 2 לאמנה, שהיה לשמר את תפקידה השיפוטי העיקרי כבית דין בינלאומי המנהל צדק לפי האמנה.
בהערות שהתקבלו מממשלות, היו שסברו כי בית המשפט אינו מוסמך לענות על השאלות, מכוח סעיף 47 § 2 לאמנה האירופית. חלקם סיפקו הצעות שונות לגבי אילו "תנאי הגנה" צריכים להיות מוסדרים על ידי המדינות החברות לאמנת אוביידו. רובם ציינו כי החוק הפנימי שלהם קובע התערבות בלתי רצונית ביחס לאנשים הסובלים מהפרעה נפשית כאשר הדבר נחוץ כדי להגן על אחרים מפני פגיעה חמורה. ככלל, התערבויות כאלה היו כפופות לאותן הוראות, והיו כפופות לאותם תנאי הגנה כמו התערבויות שמטרתן להגן על האנשים הנוגעים בדבר מפני גרימת נזק לעצמם. הניסיון להבדיל בין שני הבסיסים להתערבות בלתי רצונית היה קשה מאוד, בהתחשב בכך שפתולוגיות רבות היוו סיכון לאדם הנוגע בדבר ולצדדים שלישיים כאחד.
הנושא המשותף לשלוש התרומות שהתקבלו מהארגונים המתערבים היה שסעיפים 7 ו-26 לאמנת אוביידו אינם תואמים את אמנה לזכויות אנשים עם מוגבלות (CRPD). הרעיון של הטלת טיפול ללא הסכמה היה מנוגד ל-CRPD. נוהג כזה נוגד את עקרונות הכבוד, אי הפליה וחירותו ובטחונו של האדם, והפר שורה של הוראות CRPD, במיוחד סעיף 14 של אותו מסמך. כל הצדדים לאמנת אוביידו אישרו את ה-CRPD, וכך גם כל פרט לאחת מ-47 המדינות המתקשרות לאמנה האירופית. על בית המשפט לשאוף לפרשנות הרמונית בין ההוראות המקבילות של האמנה האירופית, אמנת אוביידו וה-CRPD.
עם זאת, לדעת בית המשפט, לא ניתן לפרט יותר את "תנאי ההגנה" שמדינות החברות "צריכות להסדיר כדי לעמוד בדרישות המינימום של הגנה" לפי סעיף 7 לאמנת אוביידו על ידי פרשנות שיפוטית מופשטת. ברור היה כי הוראה זו משקפת בחירה מכוונת להשאיר מידה של מרחב רוחב למדינות החברות לקבוע, בפירוט מלא יותר, את תנאי ההגנה החלים בדין הפנימי שלהן בהקשר זה. באשר להצעה להסתמך על עקרונות האמנה הרלוונטיים, בית המשפט חזר והדגיש כי סמכות השיפוט המייעצת שלו על פי אמנת אוביידו צריכה לפעול בהרמוניה עם סמכות השיפוט שלה ולשמור עליה על פי האמנה האירופית, בעיקר עם תפקידו השיפוטי העיקרי כבית משפט בינלאומי המנהל צֶדֶק. לפיכך אין לפרש בהקשר זה הוראות מהותיות או עקרונות פסיקתיים של האמנה. למרות שדעותיו של בית המשפט לפי סעיף 29 היו מייעצות ולפיכך לא מחייבות, תשובה עדיין תהיה סמכותית ומתמקדת לפחות באותה מידה באמנה האירופית עצמה כמו באמנת אוביידו, ומסתכנת בפגיעה בסמכות השיפוט המחלוקת הבולטת שלה.
אף על פי כן, בית המשפט הצביע על כך שלמרות האופי המובהק של אמנת אוביידו, הדרישות למדינות על פי סעיף 7 שלה תואמות בפועל לאלה על פי האמנה האירופית, שכן כיום, כל המדינות אשר אשררו את הראשונה הן גם כבולה על ידי האחרון. בהתאם לכך, אמצעי ההגנה במשפט הפנימי התואמים את "תנאי ההגנה" של סעיף 7 לאמנת אוביידו צריכים לעמוד בדרישות ההוראות הרלוונטיות של האמנה האירופית, כפי שפותחה על ידי בית המשפט באמצעות פסיקתו הענפה ביחס ל הטיפול בהפרעה נפשית. יתרה מכך, פסיקה זו מאופיינת בגישה הדינמית של בית המשפט לפרשנות האמנה, המונחה גם על ידי סטנדרטים משפטיים ורפואיים לאומיים ובינלאומיים מתפתחים. לפיכך, הרשויות המקומיות המוסמכות צריכות להבטיח שהחוק הלאומי תואם ונשאר עקבי לחלוטין עם הסטנדרטים הרלוונטיים על פי האמנה האירופית, לרבות אלה המטילים חובות חיוביות על מדינות להבטיח הנאה אפקטיבית מזכויות יסוד.
מסיבות אלה, לא קביעת דרישות המינימום ל"רגולציה" לפי סעיף 7 לאמנת אוביידו, ולא "השגת בהירות" לגבי דרישות כאלה בהתבסס על פסקי הדין והחלטות בית המשפט הנוגעות להתערבות בלתי רצונית ביחס לאנשים עם הפרעה נפשית. להיות נושא לחוות דעת מייעצת המתבקשת על פי סעיף 29 של אותו מסמך. שאלה 1 לא הייתה אפוא בסמכות בית המשפט. באשר לשאלה 2, שבאה בעקבות הראשונה והיתה קשורה אליה, גם בית המשפט סבר כי אין בסמכותו להשיב עליה.
