זכויות אדם על פי האו"ם, הן זכויות שיש לנו פשוט בגלל שאנחנו קיימים כבני אדם - הן לא ניתנות על ידי שום מדינה. זכויות אוניברסליות אלו טבועות בכולנו, ללא קשר ללאום, מין, מוצא לאומי או אתני, צבע, דת, שפה או כל מעמד אחר. הם נעים מהבסיסי ביותר - הזכות לחיים - לאלה שהופכים את החיים לשווים חיים, כגון הזכויות למזון, חינוך, עבודה, בריאות וחירות. באירופה לא לכולם יש את הזכויות האלה, אם מסתמכים רק על האמנה האירופית לזכויות אדם. ה אמנת אירופה כולל מאמר המגביל זאת עבור אנשים עם מוגבלות פסיכו-סוציאלית. זה בא ממישהו וממקום כלשהו, ויש סיבה. זה הסיפור של מה שהיה מאחורי.
אל האני האמנה האירופית לזכויות האדם נוסחו בשנים 1949 ו-1950 בחלקו על הזכות לחירות וביטחון האדם, ציינו את החריג של "אנשים חסרי שכל, אלכוהוליסטים או נרקומנים או נוודים". החריג גובש על ידי נציג בריטניה, דנמרק ושוודיה, בראשות הבריטים. זה התבסס על חשש שהטקסטים של זכויות האדם שנוסחו אז ביקשו ליישם את זכויות האדם האוניברסליות, לרבות עבור אנשים עם מוגבלות פסיכו-סוציאלית, שמתנגשות עם החקיקה והמדיניות החברתית הקיימת במדינות אלו.
תנועת אאוגניקה
בסוף המאה ה-19, תנועת האאוגניקה של זמננו צמחה בבריטניה. האאוגניקה זכתה לפופולריות ומהחלק הראשון של שנות ה-1900, אנשים מ בכל הקשת הפוליטית אימצו רעיונות אאוגניים. כתוצאה מכך, מדינות רבות כולל ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ורוב מדינות אירופה, כולל דנמרק, גרמניה ושוודיה, הסתבכו עם מדיניות אאוגנית, שנועדה "לשפר את איכות המאגר הגנטי של האוכלוסיות שלהן".
תוכניות האאוגניקה כללו הן אמצעים חיוביים כביכול, שעודדו אנשים שנחשבו "מתאימים" במיוחד להתרבות, והן אמצעים שליליים, כגון איסורי נישואין ועיקור כפוי של אנשים שנחשבו לא ראויים לרבייה, או פשוט בידוד של אנשים כאלה מהחברה. . אלה שנחשבו "לא כשירים להתרבות" כללו לעתים קרובות אנשים עם מוגבלות נפשית או פיזית, אנשים שלא הצליחו במבחני מנת משכל, פושעים, אלכוהוליסטים ו"סוטים" וחברים בקבוצות מיעוט לא מאושרות.
בבריטניה, האגודה לחינוך אאוגניקה בתחילת שנות ה-1900 הייתה תשומת לב גוברת ל"ריפוי" של מספר מצבים או תכונות חברתיות ופיזיות בקרב העניים. הם כללו אלכוהוליזם, עבריינות רגילה, הסתמכות על רווחה, זנות, מחלות כמו עגבת ושחפת; הפרעות נוירולוגיות כגון אפילפסיה; מצבים נפשיים כמו אי שפיות, כולל היסטריה ומלנכוליה; ו"חלש נפש" - כינוי תופס לכל מי שהאמינו שהוא חסר יכולת שכלית ושיקול דעת מוסרי.
החברה מעולם לא הייתה גדולה במיוחד, אבל היא הייתה קולנית מאוד והתעמולה שלה גם שיקפה וגם קידמה דעות שהתקיימו בכל הדרגים הגבוהים של החברה, כולל בממשלה.
האגודה ארגנה את קונגרס האאוגניקה הבינלאומי הראשון בשנת 1912, באוניברסיטת לונדון, כדי לקדם אאוגניקה. סגני הנשיא הבריטי של הקונגרס כללו את שר הפנים, רג'ינלד מק'קנה.
© אוסף וולקאם. Attribution-NonCommercial 4.0 International (CC BY-NC 4.0)
חוק הליקוי הנפשי
בעקבות הקונגרס, רג'ינלד מק'קנה, מאוחר יותר ב-1912 מטעם הממשלה, השיק הצעת חוק מבוססת אאוגניקה שכללה עיקור בכפייה. הוא נועד למנוע מ"חלשי נפש" להפוך להורים. הצעת החוק נתקלה בהתנגדות עזה והפכה לדיון רב. הצעת החוק בצורה מתוקנת חוקקה בשנה שלאחר מכן בתור חוק מחסור נפשי משנת 1913. החוק, בין השאר בשל ההתנגדות, דחה עיקור, אך הוא איפשר זאת מבחינה משפטית להפריד "פגמים נפשיים" בבתי מקלט.
בחוק זה ניתן להכניס אדם הנחשב כאדיוט או אימבציל למוסד או תחת אפוטרופסות אם ההורה או האפוטרופוס עתר לכך, וכך גם אדם מכל אחת מארבע הקטגוריות א) אידיוטים, ב) אימבצילים, ג) חלשים. אנשים בעלי דעת, וד) אימבצילים מוסריים, מתחת לגיל 21. זה כלל גם אנשים מכל קטגוריה שננטשו, הוזנחו, אשמים בפשע, במוסד ממלכתי, שיכורים רגילים או שלא ניתן היה ללמוד אותם.
כתוצאה מכך נכלאו עשרות אלפי אנשים במוסדות. על פי מחקר אחד 65,000 אנשים הושמו ב"מושבות" או במסגרות מוסדיות אחרות, בשיא הפעילות של חוק המחסור הנפשי בבריטניה משנת 1913.
מר בבן שר הבריאות, הודיע לפרלמנט, כי על פי חוקי טירוף וטיפול נפשי יותר מ-20.000 הוחזקו במוסדות בתחילת 1945. והוא הוסיף, כי "חלק ניכר מהחולים הללו דורשים רק בדיקה לאחר; אבל הזקוקים לטיפול מקבלים אותו מהקצינים הרפואיים של המוסד".
הצעת החוק וכל תקנותיה היו בתוקף מלא בזמן האומות המאוחדות והמועצה של אירופה הציג הצעות חוק בינלאומיות לזכויות אדם.
אאוגניקה בדנמרק
מעבר לים הצפוני, דנמרק – כמדינה הראשונה באירופה – חוקקה חקיקת עיקור מבוססת אאוגניקה, כחוק פיילוט בשנת 1929. החוק יושם על ידי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית, עם KK Steincke, שר המשפטים ואחר כך לענייני סוציאליים , מוביל את המאמץ.
האמונה והמושג האאוגניים הלכו רחוק יותר מאשר עיקור כפייה. זה השפיע על היבטים רבים של מדיניות חברתית. בשנות ה-1920 וה-1930, כאשר האאוגניקה הפכה לתנאי מוקדם וחלק בלתי נפרד ממודל ההתפתחות החברתית בדנמרק, יותר ויותר מחברים הביעו את המשאלה שאפילו אנשים עם הפרעות נפש לא מסוכנים, במקרים מסוימים, יאושפזו בכפייה בבית חולים לחולי נפש ( מקלט).
הכוח המניע מאחורי רעיון זה לא היה דאגה לפרט, אלא דאגה לחברה. התובע הציבורי הנודע של בית המשפט העליון, אוטו שלגל, ציין במאמר בכתב העת השבועי של הרשות השופטת, כי כל הכותבים, מלבד אחד, סברו כי "האפשרות לאשפוז בכפייה צריכה להיות פתוחה במידה מסוימת גם לאנשים אשר הם כנראה לא מסוכנים אבל לא יכולים לפעול בעולם החיצון, המשוגעים הבעייתיים שהתנהגותם מאיימת להרוס או לשער את קרוביהם. גם שיקולים מרפאים חשבו שמצדיקים אשפוז חובה במקרים מסוימים".
לפיכך, חוק אי-שפיות הדני משנת 1938 הציג את האפשרות לעצור אנשים לא-שפויים שאינם מסוכנים. לא דאגה של חמלה או רעיון של עזרה לאנשים במצוקה הם שהביאו להכנסת אפשרות זו לחקיקה, אלא רעיון של חברה שבה לא היה מקום לגורמים מסויימים עם הפרעות נפש ו"בעייתיות".
מדיניות אאוגניקה פטורה באמנה האירופית לזכויות אדם
לאור הקבלה הרווחת הזו של האאוגניקה כחלק בלתי נפרד מהמדיניות החברתית לפיקוח אוכלוסין, יש לראות את המאמצים של נציגי בריטניה, דנמרק ושוודיה בתהליך גיבוש האמנה האירופית של זכויות אדם תהליך הניסוח הציע וכלל סעיף פטור, שיאשר את מדיניות הממשלה להפריד ולכלוא "אנשים חסרי שכל, מכורים לאלכוהול או לסמים ונוודים".
