בדצמבר האחרון, בזמן התחדשות רצינית של המתיחות בין רוסיה לארה"ב, פרסמה מייסדת צוות החשיבה הצרפתי Geopragma, קרוליין גלקטרוס, פנייה ברמה האירופית שהצביעה על התנאים האפשריים להרגעה מתמשכת של היחסים בין ארה"ב, נאט"ו ורוסיה. מאז, המתיחות בין הצדדים המשיכה לעלות, בעיקר סביב נושאים אוקראינים, אך גם במזרח התיכון.
כמה ימים לאחר מכן, עיקר התנאים המפורטים בערעור זה היו על שולחנות המשא ומתן, בז'נבה ובבריסל.
התוצאות הראשונות של שיחות אלו היו שליליות, הן מבחינה דו-צדדית בארה"ב והן בנאט"ו וב-OSCE. אירופהמצדה, שנשארה מחוץ למשא ומתן, יכלה להסתפק רק בעמדה נוספת, שמצאה את תמציתה במסיבת העיתונאים המשותפת של בורל - לה דריאן, הד עצוב לכל מה שנאמר קודם לכן על ידי המשתתפים הישירים במשא ומתן. .
שוב, אירופה, כעת בראשותו של עמנואל קו עלי, מתייחסים אליו כאל וסאל בלבד, ונראה שהיא מתמסרת בנחישות לטיפול הזה, קורבן לחסרונות האסטרטגיים המבניים שלו. עמנואל מקרון, שהוגש לאחרונה תיגר על ידי ארצות הברית בפרשת הצוללות האוסטרליות (בוטל חוזה בהיקף של עשרות מיליארדים), עומד אפוא בפני האתגר של ארגון אירופה גיאופוליטית.
לאירופה יש רק מה שמגיע לה: חוסר האמינות והעצמאות שלה ביחס ל"אימפריות", יהיו אשר יהיו, שולל ממנה תפקיד אסטרטגי בעולם.
עם זאת, באמינות ובעצמאות זו טמון הפתרון לייצג ערך מוסף אמיתי בשולחנות המשא ומתן, שמטרתם להגדיר ולנהל את אתגרי עולמנו.
הבה נסקור בקצרה את הרקע לנושאים אלה. כפרובוקציה מתחשבת, האם פוטין יהיה הקנדי של המאה ה-21, המסוגל לומר לא להתקדמות, לנוכחות בגבולותיו של חיילים הנחשבים לאויבים, כפי שהיה במשבר קובה בשיא הקור מִלחָמָה? התשובה היא לא, גם משום שההתקרבות בין שני האישים תזעזע רבים, וגם משום שאנו שוכחים את מה שהנשיא האמריקני וניקיטה חרושצ'וב גילמו אז: האנטגוניזם, ההתמודדות הקבועה בין שני חזיונות העולם, שני חזיונות ששניהם. ארה"ב וברית המועצות רצו לייצא ולהטיל, בתוך גבולות המוגדרים ומוגדרים על ידי חומות פוליטיות, צבאיות, תעשייתיות, חברתיות, תרבותיות ודתיות...
עם זאת, ברית המועצות מתה כבר 30 שנה, למרות העובדה שחלק מהרוסים והמערב מצאו בה אויב מאוד "נוח". רוסיה היא לא גרסה מחודשת של ברית המועצות, נוסטלגיה לא עושה היסטוריה, זו שטרם נכתבה. רוסיה אינה מבקשת, כמו ברית המועצות, לייצא ולהגביל, אלא להיות חלק מלא מעולם ב search של איזונים חדשים, שבהם אף אחד לא צריך לכפות את עצמו.
זו הסיבה שהכישלון של סבב המשא ומתן הראשון הזה אינו מפתיע. יש, בתוכנו, מהפכה תרבותית ומנטלית אמיתית שיש לבצע, לנטוש את מה שעדיין דומה למבנים הוליוודיים ומניכיאניים בהשראת יאן פלמינג, ג'ון לה קארה או ז'רארד דה וילייר; פיגום אינטלקטואלי שמטרתו לתת לגיטימציה למציאות פיקטיבית, זו של עולם שחייב לשחק אד ויטאם אטרנאם את ההארכות של עימות כביכול מבוסס.
משחק מסוכן לביטחון אירופה ומחוצה לה, למען זה של העולם.
לעתים קרובות אומרים שהייעוד של נאט"ו היה להתנגד לברית ורשה וכי היעלמותה של האחרונה הייתה צריכה להוביל להיעלמות הברית, או לפחות, באופן הגיוני, להגדרה מחדש של שאיפותיה וההיגיון שלה. זה לא היה המקרה. לעומת זאת. האלגוריתמים המנטאליים והמבצעיים של נאט"ו נשארו מבוססים ומחושבים על מודלים המציגים את רוסיה כבעלת הכוונות הגרועות ביותר, שהיו אלה של ברית המועצות: שאיפות בינלאומיות של ייצוא התקפי והטלת מודל חברתי-תרבותי, כלכלי ופוליטי מרקסיסטי, אשר העובדה נעלמה לחלוטין ברוסיה של המאה ה-XNUMX. שינינו מאה, אבל למרבה הצער לא דרך החשיבה שלנו על העולם.
עם זאת, רוסיה של היום דומה לנו יותר מתמיד. במבט מסין או ממרכז אסיה, מדובר במעצמה אירופאית נחרצת. באופן אישי, אני אפילו חושב שהיא מתאמצת מדי להעתיק אותנו, כי הזהויות שלה, הספציפיות שלה, שלה כלכלה, יש לנתח את חייו החברתיים, מסורותיו, תרבויותיו והרפלקסים שלו בהיגיון של שבח של ההבדלים במקום לעורר היגיון של עימות. הפבלוביזם האנליטי הזה הוא אנכרוניסטי וחבל. זה מונע מאיתנו את היכולת לחשוב על המציאות ועל האפשרויות שלה.
אל לנו להפוך שאלות אזוריות לסוגיות גלובליות. אלו לא, אלו כבר לא שני חזיונות עולם שמתעמתים זה עם זה. זה לא נאציזם נגד העולם החופשי, זה לא מרקסיזם נגד העולם החופשי. שלום עולמי כבר לא יכול להיות כבן ערובה של אינטרסים אזוריים. המאה ה-21 חייבת לדחוף אותנו להודות בקיומו של עולם פולצנטרי שיש לייצבו, עולם שבו הגלובליזציה אינה מתחרזת עם אחידות אלא שומרת על עושר ההבדלים בשירות הרמוניות גיאופוליטיות חדשות.
