תרבות מופנית לאינטליגנציה... אבל האחרונה לא בהכרח מקשיבה לה. עם זאת, להסתדר בלי חשיבה רפלקטיבית הוא מותרות שבדרך כלל משלמים עליו ביוקר, כי זו אכן טעות שהופכת את הפרט לאוטומט. במבט מזווית זו, הקוגיטו הקרטזיאני "אני חושב, לכן אני" שנמתח עליו כל כך במודרנה עדיין תקף. ואכן, בלי לשכוח שמנקודת מבט פסיכואנליטית אני יכול להיות רק במקום שבו ה"אני" שלי לא חושב (בסימפטום, חלום, מעשה שהוחמצ...), מנקודת מבט אחרת, פסיכואניסט יותר, שבו אני לא חושב חושבים שאני חושב. באופן בלתי נמנע. אני נחשב על ידי "הגדול האחר הגדול" הזה שהוא המערכת עם המדיה הפולשנית יותר מתמיד ששוקלת אותי באמבט מים קבוע של "מידע" בדומה להיפנוזה קולקטיבית.
האשליה של אלטרנטיבה שהשיח הפוליטי הוא הפרדיגמה שלה מראה אותה בצורה מושלמת: ימין או שמאל, בעד או נגד, כן או לא... בחירה אישית אמיתית נותרה מפרכת. עם זאת, אותו שיח הוא שמושך קהל ושהוא מקבל עדיפות בכל פורום תקשורתי-פוליטי. בקיצור, מי שמאמין שהם חופשיים תוך שהוא מוותר על השתקפות או רק מתעניין בנושאים היותר קונקרטיים (לכאורה), שוכחים שגם חומרנות היא אידיאולוגיה ובהחלט מצטמצם להיות סוג של נוירון של המערכת. צריך רק הרף עין כדי לעבור מהוגה למחשבה.
תרבות ויהירות, שלום נזקים
אבל מה הקשר בין התחשבות וחוסר השכלה? אם אנחנו מבינים את האחרון בתור בורות נרדפת, אין בעיה כי כולנו בורים פחות או יותר (עצום). הידיעה שאנו בורים, על פי מצוות הבורות המלומדות של ניקולא דה קיו, היא לתת לעצמנו את האפשרות ללמוד, לטפח את עצמנו, להתקדם. זהו, באופן פרדוקסלי, הבסיס לכל חוכמה. מה שמקלקל את הדברים הוא התערובת המאוד לא יציבה ומסוכנת זו של בורות ויהירות, הטיפשות היא הגלישה מבורות אל חזקת הידע. פתיחות מחשבתית היא תמיד מה שמציל מדרך ללא מוצא ואמצעי הזהירות המונעים מפצצת הטיפשות הזו, שהיא לעתים קרובות מדי בן האדם, לעשות נזק. הנה המחשה קטנה. הבה נדמיין את המקרה של שיפוצניק בתחילת דרכם, שאינו יודע להשתמש בפטיש ונועץ מסמרים בצבת כבר שנים. עכשיו דמיינו שחבר מספר לו על קיומו של הפטיש. זהו, כמובן, מצב פשוט, אבל במציאות, זה די נפוץ.
יש סבירות גבוהה שהשיפוצניק שלנו, קורבן של מיזוניזם מסוים, יתנגד להחלפת כלים כי גם אם לפעמים הוא מכה באצבעותיו ומכופף ציפורניים, הוא רואה בידע שלו מספק. המוטו שלו יכול להיות:
"אני יודע, לכן אני"!
בטרנספורמציה לרמה האינטלקטואלית, צבת ופטישים מתייחסים באופן מטפורי לכלי מחשבה, לפרדיגמות, וככל שנדע יותר על הכלים הללו, כך הפרשנויות שלנו לגבי האדם והעולם יכולות להיות רלוונטיות ואף משכנעות יותר.
לדוגמה, המושגים הפסיכואנליטיים של הלא מודע, ארכיטיפ, סובלימציה ודחף הם ללא ספק אובדן רציני עבור כל אינטלקטואל, פסיכואנליטיקאי או לא.
במילים אחרות, חשיבה רפלקטיבית וכל סוגי האינטליגנציה האפשריים (הפסיכולוג האמריקני ה. גרדנר סופר עד שבעה) הם פונקציות נפשיות מורכבות, ספציפיות לכולם, אך משוללות תרבות הן לא בהכרח ממומשות.
להיפך, מועשרים במגוון שלם של רעיונות, מושגים, מושגים, תיאוריות וכו', הם מסוגלים לבטא את אישיותו של כל אדם בצורה הטובה ביותר ולהקל על מימושה. אם יש מחשבה אותנטית באמת, אישית לכל אדם, "מובדלת" לשימוש במונח יונגיאני, זה בעיקר בזכות האפשרויות שמייצגות עושר מפתחות הקריאה השייכים למורשת התרבותית שלנו. קנאים דתיים, למשל, מאמינים באפשרות של קריאה אחת, מילולית, לא הרמנויטית, של הטקסטים הקדושים, שאינה מקדמת בשום אופן את פיתוח האינטליגנציה שלהם. להיפך, העוסקים באמנות הפרשנות, כמו קבליסטים, רואים את יכולותיהם האינטלקטואליות מתגברות.
בעוד שהיא תורמת לאינטליגנציה, התרבות אינה מונעת טיפשות
כמובן, חובבי מדיטציה עשויים להתנגד לכך שהאדם הוא בדרך כלל מנטלי מדי ושחשיבה לעיתים קרובות מסבכת את הקיום יותר מאשר מקלה עליו. נָכוֹן. לחשיבה יש צד אובססיבי שתמיד טוב לצמצם. הפסיכואנליטיקאי, מצדו, יכול היה לראות במה שתחת כינוי "תרבות" תוצר של "אני" המנוכר כל הזמן בשיחיו. גם נכון. אינטלקטואלים מספרים לעצמם סיפורים רבים כמו ילדים, גם אם השיח שלהם מלומד יותר ונראה רציני יותר.
אבל הבעיה היא לא הניגוד בין חשיבה לאי חשיבה או בין חשיבה לפעולה. העושר, כלומר איכות החשיבה הוא שחשוב. גם האדם המוחצן ביותר, שלא לומר השטחי, יכול למצוא בתרבות את החומר והכלים הדרושים כדי לחדד את החשיבה שלו ולגבש מחשבה מובחנת, שאינה חזרה פשוטה על מה ששמע או למד על ידי לֵב. מבלי להיצמד בהכרח לשום מערכת או תיאוריה.
הפילוסופים הגדולים, במיוחד הצרפתים לפני המהפכה, היו בעצם חושבים חופשיים ולא תיאורטיקנים. אז אנחנו חוזרים לנושא של המורד/ים האלה, שכן בדיוק מידת התרבות (או היעדרה) היא שבמצבים רבים יכולה למעשה לעשות את ההבדל.
האם נוכל לומר שהטיפשות עומדת ביחס הפוך למידת התרבות? בהחלט לא. אנשים אינטליגנטים ללא קשר לרמת התרבות שלהם, רק שהם מוגבלים על ידי זה. הם מראים, כפי שאנו אומרים, אינטליגנציה של חיים, ידע יחסי וחברתי, סקרנות בריאה. וזה אולי העיקר. ובל נשכח שכל התרבות בעולם, ללא השכלה טובה, לא מונעת מה"צורר הקטן הכל יכול" להוציא את ראשו היפה החוצה שוב ושוב.
