היום, ב-29 ביוני, חואן פרקוביץ', מייסד בית הספר ליוגה של בואנוס איירס (BAYS), הוא בן 85. בשנה שעברה, שישה שבועות לאחר יום הולדתו, הוא נעצר יחד עם 18 אנשים נוספים מבית הספר ליוגה שלו ועוצר במשך 18 ימים בתא עם תשעה אסירים נוספים בתנאים לא אנושיים. כשהשתחרר מגיהנום הכלא הארגנטינאי, הוא הוחזק במעצר ביתי למשך 67 ימים נוספים.
HRWF ראיין לאחרונה את חואן פרקוביץ' שבמהלך חייו המקצועיים כרואה חשבון מוסמך וכרישיון במינהל. בשנת 1993 הוא זכה לכבוד על ידי מועצת החינוך העולמית על פועלו כמחנך.
שנה לאחר מותו, הוא נותר חף מפשע מהאישומים שהגיש נגדו אדם ששמו עדיין לא ידוע: סחר בנשים לניצול מיני והלבנת הון. עם זאת, כל אחד מהקורבנות לכאורה הכחיש שהוא כזה.
כמו במדינות רבות אחרות, כולל באיחוד האירופי ובמדינות דמוקרטיות אחרות, יש ניצול לרעה של משמורת ומעצר לפני משפט בתנאים לא אנושיים ולתקופות לא מידתיות. ארגנטינה אינה יוצאת דופן לכלל ומר פרקוביץ' היה קורבן להתעללות כזו.
מעצר שרירותי בתנאים לא אנושיים בארגנטינה הוא נושא שצריך להעלות באומות המאוחדות ובפורומים בינלאומיים אחרים.
הפשיטה של צוות SWAT משטרתי חמוש לחלוטין
ש.: באילו נסיבות נעצרת בא פשיטה מסיבית מכוונים לכ-50 בתים פרטיים?
חואן פרקוביץ': ב-12 באוגוסט 2022 נחתי בבית ששכרתי כדי להתאושש מהתוצאות המתמשכות של שנתיים של כליאה וחוסר תנועה עקב מגיפת הקורונה. כמעט הפסקתי ללכת באותה תקופה. זזתי בקושי רב בגלל שבץ ורק עם מקל הליכה.
באותו ערב גורלי שכבתי על מיטתי כשלפתע נשמעה שאגה מחרישת אוזניים ואחריה צרחות רבות וקולות מאיימים. יכולתי לשמוע אנשים מתרוצצים בכל מקום בפנים אבל לא הצלחתי להבין מה קורה.
פחדתי מאוד כי לא הייתי רגילה לקבל מבקרים ועוד פחות מכך ללא אזהרה מוקדמת. המחשבה הראשונה שלי הייתה שגנבים פרצו פנימה.
עד מהרה ראיתי שניים מאנשיי שוכבים על הרצפה ואנשים במדים מכוונים לעברם רובים ארוכים.
שמעתי הרבה צעקות והתחלתי להבחין בכמה מילים "אף אחד לא זז, זו פשיטה".
הכל היה מבלבל ומעל הכל אלים, אלים מאוד.
לא הצלחתי להבין מדוע התייחסו אלינו כאל פושעים מסוכנים. מעולם לא היה לי מה להסתיר או משהו שאני אשמה בו.
הדבר הראשון שהם עשו היה לקחת את כולנו לסלון, לצרוח ואזיקים אותנו, להורות לנו לא לדבר אחד עם השני או שהם יפרידו בינינו. היינו חמישה ויותר מ-10 מהם.
הם קראו לנו את השמות שלנו ואמרו לנו שאחרי שיעברו על כל הבית, מה שעשו באלימות רבה, הם יקראו לנו את דו"ח החיפוש שלהם.
לא הצלחנו להבין מה קורה. חיינו היו תלויים בקבוצת גברים במדים שלא היו מוכנים להסביר לנו מיד מה קורה או איזה פשע היינו אמורים לבצע. היינו צריכים לעשות מאמצים רבים כדי להישאר בשקט מבלי למחות.
הפשיטה, הצעקות והאיומים נמשכו כ-15 שעות לאורך כל הלילה.
הם חיפשו את כל הבית. הם לקחו את כל המכשירים האלקטרוניים, המחשבים, מטבעות הכסף מאוסף, כל הניירות האישיים שמצאו, יומנים אישיים ומחברות וכל הכסף שהיה לנו, אפילו מה שהיה לנו בארנק ועוד הרבה דברים.
הם סיפרו לנו שההליך מתבצע בכ-50 מקומות במקביל, כולל ביתי. זה גרם לי לפחד עוד יותר כי זה היה כל כך לא פרופורציונלי ולא מובן.
לא יכולתי לנוח כל הלילה בגלל ההליך והאיומים.
למחרת בצהריים העבירו אותנו לתחנת המשטרה.
החקירה
ש: איך התרחשה ההעברה?
חואן פרקוביץ': בטיול חליתי והקאתי כמה פעמים.
כשהוציאו אותנו מהבית צילמו אותנו אזוקים מול כרזה. הם צילמו אותנו כשיצאנו וכל התמונות פורסמו במהרה בעיתונות ואמרו שהם פירקו "כת אימה" וכלאו את המנהיג.
הם אמרו לנו שהם עוצרים אותנו כדי לקחת את הנתונים שלנו ואז הם ישחררו אותנו. עם זאת, לאחר שעות רבות שבילו בתחנת המשטרה שם לקחו את טביעות האצבעות שלנו כמה פעמים וביקשו מאיתנו כמה פעמים את הנתונים האישיים שלנו, הם אמרו לנו שאנחנו עומדים להיעצר.
אלה שנעצרו איתי ניסו נואשות לקרוא לשוטרים להגיון. הם אמרו לשומרים שנשקפת סכנה גדולה לחיי אם לא אקבל את הטיפול הרפואי והתרופות הדרושות לי והתעקשו שישקלו את גילי, מצבי הבריאותי והפתולוגיות שלי, אך לשווא.
הקצינים התלחשו כל הזמן בגאווה בינם לבין עצמם על המלכוד הגדול שעשו.
המעצר
HRWF: איך היו תנאי המעצר שלך?
חואן פרקוביץ': לקחו אותי יחד עם תשעה מלווים למרתף עמוק, חשוך ולח.
הורידו אותי בכיסא גלגלים מלוכלך שהצלחנו להגיע אליו אבל יכולתי ליפול בכל עת ולהיפצע קשה תוך כדי ירידה בגרם מדרגות תלול.
הם לקחו את המקל שלי ואת החפצים שלי. הבאתי את מד לחץ הדם ומכשיר למדידת גלוקוז כי אני חולה סוכרת. הם לקחו אותם ממני כשהפשטו ממני את הבגדים כדי לשלוט בבריאותי.
היה לי קר מאוד, רעב וצמא.
לאחר מכן הובילו אותי בכמה מסדרונות סורגים אפלים, קודרים, דהויים ומלוכלכים אל המרתף.
לצד הבלבול והתמיהה הגוברים, נראה היה שהחללים מצטמצמים והופכים קודרים ומאיימים יותר ויותר.
ניסינו לעודד אחד את השני, אבל בפנים הייתה לנו תחושה של חוסר ביטחון מוחלט וחוסר אונים.
הגענו לחלל בגודל של כ-5X4 מ', חשוך, נטול חלונות, לח מאוד ולא מסביר פנים, עם סורגים מפרידים בינו לבין המסדרון. הבנתי שזה התא שלנו. הרצפה כוסתה כולה במזרונים שעליהם היינו צריכים לישון. הם היו שבורים לחלוטין, מופשטים ומלוכלכים בצורה מסוכנת. בפינה היה חור ברצפה שישמש כשירותים וכיור ללא מים.
בחיים לא יכולתי לדמיין שיום אחד אחיה 18 ימים בתנאים כאלה.
אני בקושי יכול ללכת, כפי שאמרתי, והייתי צריך לישון על הרצפה אבל הייתי מאוד אסירת תודה להיות עם חברים שיכולים לעזור לי לזוז בכל עת. לבד, לעולם לא הייתי מצליחה. לא היה שירותים הגונים או מים בקרבת מקום.
עדיין לא הבנו מה קורה ולמה אנחנו אסירים. לא היו לנו תשובות ושום דבר לא היה הגיוני. לא היה שום דבר שיצדיק את שלילת החופש שלנו בתנאים נוראיים כאלה.
למחרת הצליחו חברינו שהיו חופשיים להביא לנו מעט אוכל וקצת הגנה מפני הקור והלחות.
דאגתי גם לבריאותם ולרווחתם של אלה שהיו איתי. לחלקם היו כמה פתולוגיות ונזקקו לטיפול ספציפי.
בבית המשפט
ש.: מתי נלקחת לבית המשפט ואיך היה הסיקור התקשורתי?
חואן פרקוביץ': שלושה ימים לאחר הפשיטה, נלקחתי בכיסא גלגלים לבית המשפט בקומודורו פי כדי להעיד. כשיצאנו מתחנת המשטרה, הם גרמו לנו להיכנס ולצאת מהמשאית פעמיים כי מי שצילם את ההעברה לא הצליח לצלם. לקחו אותי אזוק במשאית הובלה.
בקומודורו פי קראו השופטים כמה האשמות לא הגיוניות ובלתי מובנות, שהתאימו יותר לרומן פנטסטי מאשר למציאות.
שוב, כשירדתי, אנשי תקשורת צילמו. התמונה שלי הייתה בחדשות כל הזמן עם הסיפורים הכי ידועים לשמצה ושקרנים. בכל פעם שהייתה העברה אנשים צילמו אותנו: התקשורת והמשטרה. הוצגתי שוב ושוב בתקשורת כאדם מושחת, שטני ומסוכן, ללא כל סיבה או ראיה כלשהי לתמוך בהשערה כזו. המוניטין שלי התנפץ והתלכלך, ניזוק לנצח.
תנאי מעצר בלתי אנושיים למשך 18 ימים
ש: איך היו חיי היומיום במעצר?
חואן פרקוביץ': היו שלוש משמרות שמירה.
השומר שהגיע בבוקר בסביבות 5:30-6:00 היה עושה ספירת ראשים כדי לוודא שכולנו שם.
לעולם לא אשכח את רעש המפתחות שפותחים סורגים ומזיזים ברזלים ומנעולי תליה. כל בוקר תהיתי לעוד כמה ימים כל הסיוט יימשך.
במהלך הלילה ניסיתי לנוח אבל נאלצתי לקום הרבה פעמים כדי להשתין, ובתנאים המחפירים האלה הרבה יותר מהרגיל.
אכלנו ארוחת בוקר בזכות הדברים שחברינו הביאו לנו מבחוץ.
בכל פעם שזזתי, נזקקתי לעזרתם של שלושה מהם כדי לקום ולהסתובב, כי ככל שעבר הזמן הגוף שלי נהיה יותר ויותר קהה.
פעם אחת ניסו החברים לשפוך מים עם דלי על הכיור שלא עבד, אך הניקוז נשבר והמים יצאו על רצפת התא והמזרונים נרטבו.
התא שלנו יכול היה לקבל קצת אור רק מנורה בעוצמה נמוכה במסדרון הכניסה, רחוק מכדי להיות יעיל.
לא ידענו אם זה לילה או יום. ציון הדרך היחיד שלנו היה חילופי המשמר.
יום אחד נסתם ניקוז הביוב במזרות ומים מלוכלכים החלו לצאת דרך ניקוז במרחק של כמה מטרים. נאלצנו להרים את המזרונים שלנו כדי שלא יירטבו במים הנגועים. חלק מהקולגות שלנו פתחו את הצינורות עם סרט אבל נאלצו לסבול את התפיסה וההתיזה של חומר צואה כדי למנוע מאיתנו להיות מוצפים בחרא. כל זה התרחש בחושך.
כולם מאוד דאגו לי ואני דאגתי להם. המצב היה בלתי מובן באופן נואש לכולם. הימים חלפו ושום דבר לא השתנה. לא ידעתי איך ומתי זה יסתיים.
חזרה הביתה עם צמיד אלקטרוני וטראומה
ש: איך היו חייך כשהיית במעצר בית?
חואן פרקוביץ': XNUMX ימים לאחר מעצרי הועברתי לביתי כדי להמשיך בשבי במעצר בית עם צמיד אלקטרוני.
בינתיים הבריאות שלי התדרדרה בצורה רצינית, הגוף שלי היה קהה, הרגליים שלי היו נפוחות וכמעט שלא יכולתי ללכת. הייתי מאוד חלש פיזית.
לא יכולתי לצאת מהדירה בכלל. שוטר בא בבוקר ועוד אחד בלילה כדי לבדוק אותי ואת הקרסול שלי. גם לא יכולתי לקיים שום קשר עם העולם החיצון. זה נמשך 67 ימים.
עד היום היו לי סיוטים של רדיפה. לפעמים אני מנסה לצפות בחדשות או תוכניות על הפשיטה ועל ההליכים השיפוטיים ששודרו במהלך הכליאה שלי, אבל זה כואב מדי. אני עדיין פגוע עמוקות מהנחישות של חלקם להשמיד אותנו ומהזדון של עיתונות ידועה לשמצה.
אני אסיר תודה לאלוהים על שהחזיק אותי בחיים ברגעים קשים כאלה ובחברת חברים שהגנו עליי והגנו עליי בכל צעד.
קריאה נוספת
בית ספר ליוגה בעין של ציקלון תקשורתי
תשע נשים תובעות מוסד ממלכתי המכנה אותן "קורבנות של התעללות מינית"
הפחדת הקאלט הגדולה בארגנטינה ובית הספר ליוגה בבואנוס איירס 1. פשיטה על בית קפה של נשים זקנות
הפחדת הקאלט הגדולה בארגנטינה ובית הספר ליוגה בבואנוס איירס. 2. רואה חשבון-פילוסוף וחבריו
הפחדת הקאלט הגדולה בארגנטינה ובית הספר ליוגה בבואנוס איירס. 3. הוראה אקלקטית
הפחדת הקאלט הגדולה בארגנטינה ובית הספר ליוגה בבואנוס איירס. 4. הכת המסוכנת מכולם
הפחדת הקאלט הגדולה בארגנטינה ובית הספר ליוגה בבואנוס איירס. 5. זנות הרפאים
