בצרפת, הסנאט עובד על הצעת חוק ל"חיזוק המאבק נגד סטיות פולחן", אבל נראה שתוכנה מציב בעיות רציניות למומחים בחופש דת או אמונה וחוקרי דת.
ב-15 בנובמבר שלחה מועצת השר של הרפובליקה הצרפתית א הצעת חוק לסנאט במטרה "לחזק את המאבק נגד סטיות כת". הצעת החוק תידון והצבעה בסנאט הצרפתי ב-19 בדצמבר ולאחר מכן תישלח לאסיפה הלאומית לבדיקה לפני ההצבעה הסופית.
כמובן, "להלחם נגד סטיות כת" היה נראה לגיטימי מאוד, אם מישהו יכול לבוא עם הגדרה חוקית ומדויקת של "סטיית כת" או אפילו "כת". עם זאת, מלבד כותרת הצעת החוק, התוכן שלה נראה בעייתי ביותר בעיני מומחי ForRB (חופש דת או אמונה) וחוקרי דת.
סעיף 1 שלו נועד ליצור פשע חדש המוגדר כ"להציב או לשמור אדם במצב של כפיפות פסיכולוגית או פיזית הנובע מהפעלה ישירה של לחץ או טכניקות חמורות או חוזרות ונשנות שעלולות לפגוע בכושר השיפוט שלו ולהביא לתוצאה חמורה. פגיעה בבריאותם הפיזית או הנפשית או הובלת אדם זה למעשה או הימנעות הפוגעים בו באופן חמור". שוב, בקריאה מהירה, מי יתנגד להענשת התנהגות כל כך גרועה? אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים.
שובן של תיאוריות "שליטה בנפש".
"כפיפות פסיכולוגית" היא מילה נרדפת למה שמכונה בדרך כלל "מניפולציה נפשית", "שליטה בנפש" או אפילו "שטיפת מוח". זה ברור כשקוראים את "מחקר ההשפעה" של ממשלת צרפת, שמנסה להצדיק את הצורך בחקיקה חדשה כזו בקושי רב. מושגים מעורפלים אלה, כשהם מיושמים על משפט פלילי ותנועות דתיות, הופרכו לבסוף כפסאודו-מדעיים ברוב המדינות שבהן נעשה שימוש, למעט כמה מדינות טוטליטריות כמו רוסיה וסין. בארה"ב, המושג "פיקוח נפש" של שנות ה-1950, ששימש את ה-CIA כדי לנסות להסביר מדוע חלק מהחיילים שלהם פיתחו אהדה לאויביהם הקומוניסטים, החל להיות מיושם על ידי כמה פסיכיאטרים על תנועות דתיות חדשות בשנות ה-80. צוות משימה של פסיכיאטרים נוצר כדי לעבוד על "שיטות מטעות ועקיפות לשכנוע ושליטה" על ידי דתות מיעוטים והם הגישו "דוח" לאיגוד הפסיכולוגים האמריקאי בשנת 1987. התשובה הרשמית מהמועצה האתית של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. היה הרסני. במאי 1987, הם דחו את רעיון המחברים של "שכנוע כפייה", והכריזו כי "באופן כללי, הדו"ח חסר את ההקפדה המדעית והגישה הביקורתית השווה הדרושה לאיפרימאטור של APA", והוסיפו כי מחברי הדו"ח לעולם אינם צריכים לפרסם את הדו"ח שלהם. מבלי לציין שזה "לא מקובל על הדירקטוריון".
מיד לאחר מכן, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה והאגודה הסוציולוגית האמריקאית הגישו לבית המשפט העליון של ארה"ב תסקיר "אמיקוס קוריאה" שבו הם טענו שתיאוריית שטיפת המוח הפולחנית אינה מקובלת בדרך כלל כבעלת כשרון מדעי. הקיצור הזה טוען שתיאוריית שטיפת המוח הפולחנית אינה מספקת שיטה מקובלת מבחינה מדעית לקביעה מתי ההשפעה החברתית גוברת על הרצון החופשי ומתי לא. כתוצאה מכך, בתי המשפט בארה"ב מצאו שוב ושוב כי משקל הראיות המדעיות קבע כי תיאוריית שטיפת המוח נגד הכת אינה מקובלת על הקהילה המדעית הרלוונטית.
אבל לצרפת (או לפחות לעובדי המדינה הצרפתים שניסחו את החוק, אבל גם לממשלה שאישרה אותו) לא ממש אכפת מהדיוק המדעי.
איטליה וחוק "פלאגיו".
חוק דומה לזה שהוצע בהצעת החוק הצרפתית היה קיים בפועל באיטליה משנת 1930 עד 1981. היה זה חוק פאשיסטי בשם "פלאגיו" (שפירושו "פיקוח נפש"), שהכניס את ההוראה הבאה בחוק הפלילי: "מי שיותר. מוסר אדם לכוחו, כדי להפחיתו למצב של כפיפות, נענש במאסר של חמש עד חמש עשרה שנים". אכן, זה בדיוק אותו מושג מזה המופיע בסעיף 1 של הצעת החוק הצרפתית.
חוק פלאג'יו התפרסם כאשר נעשה בו שימוש נגד פילוסוף הומו מרקסיסטי ידוע, אלדו ברייבנטי, שלקח לביתו שני צעירים לעבודה כמזכיריו. לטענת הפרקליטות, הוא הביא אותם למצב של הכנעה פסיכולוגית במטרה להפוך אותם לאוהביו. בשנת 1968, ברייבנטי נמצא אשם ב"פלאגיו" על ידי בית המשפט של רומא, ונידון ל-9 שנות מאסר. בערעור הסופי תיאר בית המשפט העליון (מעבר להחלטות הערכאות הנמוכות יותר) את ה"פלאגיו" של ברייבנטי כ"מצב שבו נפשו של הכופה התרוקנה. זה היה אפשרי גם בלי לנקוט באלימות פיזית או במתן תרופות פתוגניות, באמצעות השפעות משולבות של אמצעים שונים, שכל אחד מהם לבדו אולי לא היה יעיל, בעוד שהם הפכו יעילים בשילובם יחד". בעקבות הרשעה זו, עתרו אינטלקטואלים כמו אלברטו מורביה ואומברטו אקו, והרבה מאוד עורכי דין ופסיכיאטרים מובילים, לביטול החוק על "פלגיו".
בעוד שההרשעה מעולם לא בוטלה, היא יצרה ויכוחים באיטליה במשך שנים. הביקורת על החוק הייתה משני סוגים. אחד מהם היה מנקודת מבט מדעית: רוב הפסיכיאטרים האיטלקים האמינו ש"פלאגיו" במובן של "כפיפות פסיכולוגית", לא קיים, ואחרים טענו שבכל מקרה, הוא מעורפל מדי ולא מוגדר לשימוש. במשפט הפלילי. הסוג השני של ביקורת היה פוליטי, שכן המבקרים טענו כי ה"פלאגיו" מאפשר אפליה אידיאולוגית, כמו במקרה של ברייבנטי שהורשע מנקודת מבט הומופובית פטנט, משום שהוא מקדם "אורח חיים לא מוסרי".
עשר שנים לאחר מכן, ב-1978, הוחל החוק לרדוף אחר כומר קתולי, האב אמיליו גראסו, שהואשם בכך שתרגל "פיקוח נפש" על חסידיו. אמיליו גרסו, מנהיג של קהילה קתולית כריזמטית באיטליה, הואשם בכך שיצר כניעה פסיכולוגית על חסידיו כדי שיעבדו כמיסיונרים במשרה מלאה או כמתנדבים לפעילויות צדקה באיטליה ומחוצה לה. ברומא, בית המשפט הממונה על הערכת המקרה העלה את שאלת החוקתיות של פשע ה"פלאגיו", ושלח את התיק לבית המשפט החוקתי האיטלקי.
ב-8 ביוני 1981, בית המשפט החוקתי הכריז שהפשע של הפלגיו אינו חוקתי. על פי החלטת בית המשפט, בהתבסס על הספרות המדעית בנושא, בין אם מ"פסיכיאטריה, פסיכולוגיה או פסיכואנליזה", השפעה או "כפיפות פסיכולוגית" הם חלק "נורמלי" ממערכות יחסים בין בני אדם: "מצבים טיפוסיים של תלות פסיכולוגית יכולים להגיע. דרגות אינטנסיביות אפילו לתקופות ארוכות, כמו יחסי אהבה, והיחסים בין כומר ומאמין, מורה ותלמיד, רופא ומטופל (...). אך מבחינה מעשית קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי, להבחין במצבים כגון אלה בין שכנוע פסיכולוגי להכנעה פסיכולוגית, ולהבדיל ביניהם למטרות משפטיות. אין קריטריונים מוצקים להפרדה והגדרה של כל פעילות תוך התחקות אחר גבול מדויק בין השתיים". בית המשפט הוסיף כי פשע הפלגיו היה "פצצה שעומדת להתפוצץ במערכת המשפט שלנו, שכן ניתן להחיל אותה על כל מצב המרמז על תלות פסיכולוגית של בן אנוש בזולת".
זה היה סוף הכפיפות הפסיכולוגית באיטליה, אבל כנראה שזה לא מספיק כדי למנוע מממשלת צרפת לחזור עם אותה תפיסה פשיסטית ממש היום.
במי אפשר לגעת?
כפי שנאמר על ידי בית המשפט החוקתי האיטלקי, מושג כזה "יכול להיות מיושם על כל מצב המרמז על תלות פסיכולוגית של אדם בזולת". וזה בהחלט המקרה של כל קבוצה דתית או רוחנית מכל עדה, יתרה מכך אם יש עוינות חברתית או ממשלתית נגדם. הערכת ההשפעה הפוגעת של "כניעה פסיכולוגית" כזו תצטרך להיות מופקדת בידי פסיכיאטרים מומחים, אשר יתבקשו לתת חוות דעת על אפיון מושג שאין לו בסיס מדעי מבוסס.
כל כומר יכול להיות מואשם בשמירה על המאמינים במצב של "כניעה פסיכולוגית", כמו יכול להיות מורה ליוגה או רב. כפי שסיפר לנו עורך דין צרפתי על הצעת החוק: "קל לאפיין לחץ רציני או חוזר: פקודות חוזרות ונשנות על ידי מעסיק, מאמן ספורט, או אפילו ממונה בצבא; ציווי להתפלל או להתוודות, יכול בקלות להיות מסויג ככזה. טכניקות לשינוי שיקול דעת נמצאות בשימוש יומיומי בחברה האנושית: פיתוי, רטוריקה ושיווק הם כולם טכניקות לשינוי שיקול דעת. האם שופנהאואר יכול היה לפרסם את האמנות של תמיד להיות צודק בהשפעת הפרויקט הזה, מבלי שהואשם בשותפות לפשע המדובר? גם פגיעה חמורה בבריאות הגופנית או הנפשית קלה יותר לאפיון ממה שהיא עשויה להיראות בתחילה. לקראת המשחקים האולימפיים, למשל, ספורטאי ברמה הגבוהה ביותר בלחץ חוזר עלול לסבול מהידרדרות בבריאותו הגופנית, למשל במקרה של פציעה. מעשה פוגעני חמור או הימנעות מכסים מגוון רחב של התנהגויות. חייל צבאי, בלחץ חוזר ונשנה, יונע לפעולות שעלולות להזיק מאוד, אפילו בהקשר של אימונים צבאיים".
כמובן שהרשעה המבוססת על תפיסה משפטית כה מעורפלת עלולה להוביל להרשעה סופית של צרפת על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם. כפי שאכן, בהחלטתו עדי יהוה ממוסקבה ואחרים נגד רוסיה מס' 302, בית המשפט כבר התמודד עם הנושא של "פיקוח נפש": "אין הגדרה מקובלת ומדעית של מהי "פיקוח נפש"". אבל גם אם זה היה המקרה, כמה אנשים יורשעו בטעות לתקופות מאסר לפני שתגיע ההחלטה הראשונה של ECHR?
הפרובוקציה לנטוש את הטיפול הרפואי
הצעת החוק מכילה הוראות נוספות שנויות במחלוקת. אחד מהם נמצא בסעיף 4 שלו, שמטרתו להפליל "התגרות לנטוש או להימנע מביצוע טיפול רפואי או מניעתי, כאשר נטישה או הימנעות כאמור מוצגים כמועילים לבריאותם של האנשים הנוגעים בדבר, בעוד שבהתחשב במצב של הידע הרפואי, סביר להניח שיהיו לה השלכות חמורות על בריאותם הפיזית או הנפשית, בהתחשב בפתולוגיה שבה הם סובלים."
בהקשר שלאחר המגפה, כולם כמובן חושבים על אנשים הדוגלים באי-נטילת חיסונים ועל האתגר שהוא מייצג עבור הממשלות הדוחפות לחיסון. אבל מכיוון שהחוק יחול על כל מי ש"מתגרה" בדרך כלל במדיה חברתית או במדיה המודפסת, הסכנה של הוראה כזו היא נוגעת יותר. למעשה, מועצת המדינה הצרפתית (Conseil d'Etat) נתנה חוות דעת על הוראה זו ב-9 בנובמבר:
"הוועדה מציינת שכאשר העובדות המופללות נובעות משיח כללי ובלתי אישי, למשל בבלוג או ברשת חברתית, בעוד שהמטרה של הגנה על הבריאות, הנגזרת מהפסקה האחת עשרה של המבוא לחוקת 1946, עלולה להצדיק מגבלות על חופש הביטוי יש ליצור איזון בין זכויות חוקתיות אלו, כדי לא לסכן את חופש הדיון המדעי ואת תפקידם של חושפי השחיתויות על ידי הפללת אתגרים לפרקטיקות הטיפוליות הנוכחיות".
לבסוף, מועצת המדינה הצרפתית המליצה למשוך את ההוראה מהצעת החוק. אבל לממשלת צרפת לא אכפת פחות.
עמותות נגד כתות נתנו את האגודל למעלה
הצעת החוק, שלמעשה נראית תוצאה של לובינג חשוב של עמותות צרפתיות נגד כתות השייכות ל-FECRIS (הפדרציה האירופית של מרכזי המחקר והמידע על כתות וכתות), לא הותירה אותן ללא פיצוי. לפי סעיף 3 לחוק, יתאפשר לעמותות נגד כתות להיות תובעות לגיטימיות (צדדים אזרחיים) ולהגיש תביעות אזרחיות במקרים של "סטיות כת", גם אם לא נגרם להן נזק באופן אישי. הם יצטרכו רק "הסכם" ממשרד המשפטים.
למעשה, מחקר ההשפעה המצורף להצעת החוק, מונה את העמותות שאמורות לקבל את ההסכם הזה. ידוע שכולם ממומנים באופן בלעדי על ידי המדינה הצרפתית (מה שהופך אותם ל"גונגו", מונח שנטבע ללעג לארגונים לא-ממשלתיים מדומה שהם למעשה "ארגונים ממשלתיים-לא-ממשלתיים), ולכוונה כמעט אך ורק למיעוטים דתיים . עם הכתבה ההיא, אין ספק שהם ישביעו את שירותי המשפט בתלונות פליליות בטרם עת נגד תנועות שהן מסתייגות מהן, במקרה זה מיעוטים דתיים. זה כמובן יסכן את הזכות להליך הוגן למיעוטים דתיים בצרפת.
זה גם מעניין לציין שכמה מהאגודות הללו שייכות ל-FECRIS, פדרציה The European Times חשף כמי שעומד מאחורי תעמולה רוסית נגד אוקראינה, והאשים את "כתות" שעומדות מאחורי המשטר "הקניבלי הנאצי" של הנשיא זלנסקי. אתה יכול לראות סיקור FECRIS כאן.
האם יעבור החוק על חריגות פולחן?
לרוע המזל, לצרפת יש היסטוריה ארוכה של התעסקות עם חופש הדת או האמונה. בעוד שהחוקה שלה קוראת לכבד את כל הדתות ולכבד את חופש המצפון והדת, זוהי המדינה שבה סמלים דתיים אסורים בבית הספר, שבה גם אסור לעורכי דין לענוד סמלים דתיים כלשהם כשהם נכנסים לבתי משפט, שבה מיעוטים דתיים רבים הופלו. כ"כתות" במשך עשרות שנים, וכן הלאה.
לכן לא סביר שחברי פרלמנט צרפתים, שבדרך כלל אינם מתעניינים בשאלות של חופש דת או אמונה, מבינים את הסכנה שחוק כזה ייצג עבור מאמינים, ואפילו עבור לא-מאמינים. אבל מי יודע? ניסים קורים, אפילו במדינת וולטר. בתקווה.
