By אתנסיוס הקדוש מאלכסנדריה
פרק 3
כך הוא (אנטוניוס) בילה כעשרים שנה, כשהוא מתאמן. ואחרי זה, כאשר לרבים היה תשוקה בוערת ורצו להתחרות בחייו, וכאשר באו כמה ממכריו והכריחו את דלתו, אז יצא אנטוניוס כמו מקדש כלשהו, חנוך אל מסתרי ההוראה ובהשראת אלוהית. ואז בפעם הראשונה הראה את עצמו ממקומו המבוצר בפני הבאים אליו.
וכאשר ראו אותו, התפעלו מכך שגופו נמצא באותו מצב, שלא פיטם אותו בחוסר תנועה, ולא נחלש בצום ובלחימה בשדים. הוא היה כפי שהכירו אותו לפני ההרמיטאז' שלו.
* * *
ורבים מהנוכחים שסבלו ממחלות גוף, ה' ריפא באמצעותו. ואחרים הוא ניקה מרוחות רעות ונתן לאנטונוס את מתנת הדיבור. וכך הוא ניחם רבים שהתאבלים, ואחרים, שהיו עוינים, הוא הפך לחברים, וחזר ואמר בפני כולם שהם לא צריכים להעדיף שום דבר בעולם על אהבת המשיח.
בכך שדיבר איתם וייעץ להם לזכור את הדברים הטובים העתידיים ואת האנושות שהראה לנו אלוהים, שלא חס על בנו שלו, אלא נתן אותו למען כולנו, הוא שכנע רבים לקבל את חיי המנזר. וכך, בהדרגה הופיעו מנזרים בהרים, והמדבר היה מאוכלס בנזירים שעזבו את חייהם האישיים ונרשמו לחיות בגן עדן.
* * *
יום אחד, כשבאו אליו כל הנזירים ורצו לשמוע ממנו מילה, הוא אמר להם בשפה הקופטית את הדברים הבאים: "די בכתבי הקודש כדי ללמדנו הכל. אבל טוב לנו לעודד אחד את השני באמונה ולהתחזק במילה. אתה, כמו ילדים, בא ואומר לי כמו אבא מה שאתה יודע. ואני, בהיותי מבוגר ממך, אשתף אותך במה שאני יודע וצברתי מניסיון".
* * *
"מעל הכל, הטיפול הראשון של כולכם צריך להיות: כשאתה מתחיל, לא להירגע ולא להיות מיואש במלאכתך. ואל תגידו: "הזדקנו בסגפנות". אבל בכל יום תגביר את הלהט שלך יותר ויותר, כאילו אתה מתחיל בפעם הראשונה. כי כל חיי האדם קצרים מאוד בהשוואה לעידנים הבאים. אז כל החיים שלנו הם כלום לעומת חיי נצח".
"וכל דבר שבעולם נמכר במה שהוא שווה, וכולם מחליפים כמו בדומה. אבל ההבטחה לחיי נצח נקנית על דבר קטן. כי הסבל של הזמן הזה אינו שווה לתפארת שיתגלה לנו בעתיד”.
* * *
"טוב לחשוב על דברי השליח שאמר: 'אני מת כל יום'. כי אם גם נחיה כאילו אנחנו מתים כל יום, אז לא נחטא. משמעות המילים הללו היא: להתעורר כל יום, לחשוב שלא נחיה לראות את הערב. ושוב, כשאנחנו מתכוננים לישון, בואו נחשוב שלא נתעורר. כי טבע חיינו אינו ידוע והוא מונחה על ידי ההשגחה".
"כשיש לנו גישה זו של הנפש ונחיה כך בכל יום, לא נחטא, לא נחטא, לא נהיה רצון לרוע, לא כועס על אף אחד, ולא נאגור אוצרות על פני האדמה. אבל אם נצפה למות כל יום, נהיה חסרי רכוש ונסלח לכולם על הכל. ולא נשמור כלל על תענוג טמא, אלא נתרחק ממנה כשיעבור על פנינו, נלחמים תמיד ותוך מחשבה על יום הדין הנורא.
"ולכן, מתחילים והולכים בדרכו של הנדיב, הבה נשתדל יותר להגיע למה שלפנינו. ואל יחזור איש כמו אשת לוט. כי גם ה' אמר: "אין מי ששם ידו במחרשה ושב לאחור, ראוי למלכות שמים".
"אל תפחד כאשר אתה שומע על סגולה, ואל תתפלאו מהמילה. כי זה לא רחוק מאיתנו ולא נוצר מחוצה לנו. העבודה נמצאת בנו וקל לעשות אותה אם רק נרצה. ההלנים עוזבים את מולדתם וחוצים את הימים כדי ללמוד מדע. אולם אין אנו צריכים לעזוב את מולדתנו למען מלכות שמים, ולא לחצות את הים למען הנדיב. כי ה' אמר לנו מלכתחילה: "מלכות השמים בתוכך". אז סגולה צריכה רק את הרצון שלנו'.
* * *
וכך, על ההרים ההם היו מנזרים בצורת אוהלים, מלאי מקהלות אלוהיות, ששרו, קראו, צמו, התפללו בלב עליז בתקווה לעתיד ופעלו לתת נדבה. היו להם גם אהבה והסכמה בינם לבין עצמם. ואמנם, ניתן היה לראות שזו ארץ נפרדת של יראת שמים וצדק לבני אדם.
כי לא היו עוולים ומעוולים, לא היו תלונת ממון, אלא כינוס של מתבודדים ומחשבה אחת לסגולה לכולם. לכן, כאשר מישהו ראה שוב את המנזרים וזה מסדר נזירים כל כך טוב, הוא קרא ואמר: "מה יפים אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל! כמו עמקים מוצלים וכמו גנים מסביב לנהר! וכמו עצי אלוורה אשר נטע ה' בארץ וכארז ליד המים!" (שמות כ"ד:24-5).
פרק 4
לאחר מכן, תקפה הכנסייה את הרדיפה שהתרחשה בתקופת שלטונו של מקסימינוס (אמ. מקסימינוס דאיה, הערה עורך). וכשהובאו הקדושים הקדושים לאלכסנדריה, אז גם אנטוניוס הלך אחריהם, עזב את המנזר ואמר: "הבה נלך ונלחם, כי הם קוראים לנו, או שנראה את הלוחמים בעצמנו". והיה לו רצון גדול להיות עד וקדוש מעונה בעת ובעונה אחת. ולא רצה להיכנע, שירת את המתוודים במכרות ובבתי הכלא. גדולה הייתה להט שלו לעודד את מה שנקרא לוחמים בחצר לנכונות להקרבה, לקבל את פני הקדושים וללוותם עד מותם.
* * *
והשופט, בראותו את חוסר הפחד שלו ואת זו של חבריו, וכן את קנאתם, ציווה שאף אחד מהנזירים לא יופיע בבית המשפט, ולא יישאר בעיר כלל. ואז חבריו כולם החליטו להתחבא באותו יום. אבל אנטוניוס היה כל כך מוטרד מזה שהוא אפילו כיבס את בגדו, ולמחרת עמד בראש ובראשונה, והראה את עצמו בפני המושל במלוא כבודו. כולם נדהמו מכך, וגם המושל, כשעבר במקום עם מחלקת חייליו, ראה זאת. אנטוניוס עמד דומם וחסר פחד, הפגין את גבורה הנוצרית שלנו. כי רצה להיות עד ושאהיד בעצמו, כמו שאמרנו לעיל.
* * *
אבל בגלל שלא יכול היה להפוך לקדוש מעונה, הוא נראה כמו אדם שהתאבל על כך. אולם הקב"ה שמר עליו לטובתנו ולטובת הזולת, כדי שבסגפנות שלמד בעצמו מהכתובים יוכל להפוך למורה רבים. כי רק על ידי התבוננות בהתנהגותו, רבים ניסו להפוך לחקיינים של אורח חייו. וכאשר הרדיפה פסקה לבסוף והבישוף המבורך פטר הפך לקדוש מעונה (בשנת 311 – הערה עורך), אז הוא עזב את העיר ושוב פרש למנזר. שם, כידוע, התמסר אנטוניוס לסגפנות גדולה ואף מחמירה יותר.
* * *
וכך, לאחר שפרש להסתגרות, והפך למשימתו לבלות זמן מה באופן שלא הופיע בפני העם, ולא קיבל איש, בא אליו גנרל בשם מרטיניאנוס, שהטריד את שלוותו. לאדון המלחמה הזה הייתה בת שהיתה מיוסרת על ידי רוחות רעות. ובעודו המתין זמן רב ליד הדלת והתחנן בפני אנטוניוס שייצא להתפלל לאלוהים עבור ילדו, לא הרשה אנטוניוס לפתוח את הדלת, אלא הציץ מלמעלה ואמר: "אדם, למה אתה נותן לי כזה כאב ראש עם הבכי שלך? אני אדם כמוך. אבל אם אתה מאמין במשיח, אותו אני משרת, לך והתפלל, וכפי שאתה מאמין, כך יהיה." ומרטיניאן, שהאמין מיד ופנה למשיח לעזרה, הלך ובתו נטהרה מהרוח הרעה.
ועוד הרבה מעשים נפלאים נעשו דרכו על ידי ה', האומר: "בקשו וניתן לכם!" (מתי ז, ז). כך שבלי שהוא פתח את הדלת, רבים מהסובלים, רק בישיבה מול משכנו, הפעילו אמונה, התפללו ברצינות ונרפאו.
פרק חמישי
אבל משום שראה עצמו מוטרד על ידי רבים ולא נשאר לחיות בנזיר, כפי שרצה לפי הבנתו, וכן מפני שחשש שמא יתגאה במעשים שה' עושה דרכו, או בכך. מישהו אחר יחשוב דבר כזה בשבילו, הוא החליט ויצא לנסוע לתיבאיד עילית לאנשים שלא הכירו אותו. ואחרי שלקח לחם מהאחים, ישב על גדת נהר הנילוס וצפה אם תעבור ספינה כדי שיוכל לעלות וללכת איתו.
בעודו חושב כך, נשמע אליו קול מלמעלה: "אנטוניו, לאן אתה הולך ולמה?". והוא, בשמע הקול, לא היה נבוך, כי היה רגיל שקוראים לו כך, וענה במילים: "מפני שההמונים אינם משאירים אותי לבד, על כן אני רוצה ללכת לתיבאיד העליון בגלל כאבי הראש הרבים. שגרמתי על ידי האנשים כאן, ובעיקר בגלל שהם מבקשים ממני דברים שהם מעבר לכוחותיי". ויאמר לו הקול: "אם אתה רוצה להיות שלווה אמיתית, לך עכשיו עמוק יותר לתוך המדבר."
וכאשר אנטוניוס שאל: "אבל מי יראה לי את הדרך, כי אני לא מכיר אותו?", הקול כיוון אותו מיד לכמה ערבים (הקופטים, צאצאי המצרים הקדמונים, מבדילים את עצמם מהערבים הן בהיסטוריה שלהם. ולפי תרבותם, שים לב לעורך), שבדיוק התכוננו לנסוע בדרך זו. כשהלך והתקרב אליהם, ביקש מהם אנטוני ללכת איתם אל המדבר. והם, כאילו לפי צו ההשגחה, קיבלו אותו בעין יפה. הוא נסע איתם שלושה ימים ושלושה לילות עד שהגיע להר גבוה מאוד. מתחת להר צמחו מים צלולים, מתוקים וקרים מאוד. ובחוץ היה שדה שטוח עם כמה תמרים שהניאו פרי ללא טיפול אנושי.
* * *
אנתוני, שהובא על ידי אלוהים, אהב את המקום. כי זה היה אותו מקום שהראה לו מי שדיבר אליו על גדות הנהר. ובתחילה, לאחר שקיבל לחם מחבריו, הוא נשאר לבדו בהר, בלי איש עמו. כי סוף סוף הגיע למקום שזיהה כבית שלו. והערבים עצמם, לאחר שראו את קנאותו של אנטוניוס, אז עברו בדרך זו בכוונה והביאו לו לחם בשמחה. אבל היה לו גם אוכל דל אבל זול מהתמרים. בהתאם לכך, כאשר נודע לאחים על המקום, הם, כמו ילדים שזוכרים את אביהם, דאגו לשלוח לו אוכל.
אולם כאשר הבין אנטוניוס שכמה אנשים שם נאבקים ועומלים על הלחם הזה, הוא ריחם על הנזירים, חשב לעצמו וביקש מכמה מהבאים אליו להביא לו מעדר וגרזן וקצת חיטה. וכשהביאו לו כל זה, הסתובב בארץ סביב ההר, מצא מקום קטן מאוד המתאים למטרה והתחיל לעבדו. ומכיוון שהיו לו מספיק מים להשקיה, זרע את החיטה. ואת זה עשה כל שנה, והתפרנס מזה. הוא שמח שכך לא ישעמם איש ושבכל דבר נזהר שלא להכביד על אחרים. אולם לאחר מכן, משראה שעדיין באים אליו כמה אנשים, הוא נטע גם גבעה, כדי שהמבקר יוכל להקל מעט במאמציו מהמסע הקשה.
* * *
אבל בתחילת הדרך, החיות מהמדבר, שבאו לשתות מים, פגעו לא פעם ביבוליו המעובדים והזרעים. אנטוניוס תפס בענווה את אחת החיות ואמר לכולן: "למה אתם פוגעים בי כשאני לא פוגע בכם? לך משם ובשם ה' אל תתקרב למקומות האלה!". ומאותו זמן, כאילו נבהלו מהפקודה, כבר לא התקרבו למקום.
כך הוא חי לבדו בפנים ההר, והקדיש את זמנו הפנוי לתפילה ולתרגול רוחני. ושאלו אותו האחים ששרתו אותו: בא בכל חודש להביא לו זיתים, עדשים ושמן עצים. כי הוא כבר היה זקן.
* * *
פעם אחת ביקשו הנזירים לרדת אליהם ולבקר אותם זמן מה, נסע עם הנזירים שבאו לקראתו, והם העמיסו לחם ומים על גמל. אבל המדבר הזה היה חסר מים לחלוטין, ולא היו מים לשתות כלל, אלא רק בהר ההוא שבו היה משכנו. ומכיוון שלא היו מים בדרכם, והיה חם מאוד, כולם הסתכנו בחשיפה לסכנה. לכן, לאחר שהסתובבו במקומות רבים ולא מצאו מים, לא יכלו להמשיך ולהשתרע על הארץ. ושחררו את הגמל, מיואשים מעצמם.
* * *
אולם הזקן, שראה את כולם בסכנה, התאבל מאוד ובצערו נסוג מעט מהם. שם כרע ברך, שילב את ידיו והחל להתפלל. ומיד גרם ה' למים לזרום במקום שעמד להתפלל. אז, לאחר השתייה, כולם התחדשו. ואחרי שמילאו את כדיהם, חיפשו את הגמל ומצאו אותו. קרה שהחבל התפתל סביב אבן ונתקע במקום הזה. אחר כך לקחו אותה והשקו אותה, שמו עליה את הכדים, והלכו את המשך הדרך ללא פגע.
* * *
וכשהגיע למנזרים החיצוניים, הביטו בו כולם ובירכו אותו כאב. והוא, כאילו הביא כמה אספקה מהיער, בירך אותם במילים חמות, כמו שמברכים אורחים, וגמל להם בעזרה. ושוב הייתה שמחה על ההר ותחרות על התקדמות ועידוד באמונה המשותפת. יתרה מכך, הוא גם שמח, בראותו, מצד אחד, את להט הנזירים, ומצד שני, אחותו, שהייתה זקנה בבתוליה והייתה גם מנהיגתן של בתולות אחרות.
לאחר מספר ימים הלך שוב להרים. ואז באו אליו רבים. אפילו כמה שהיו חולים העזו לטפס. ולכל הנזירים שבאו אליו נתן כל הזמן עצה זו: להאמין בה' ולאהוב אותו, להיזהר ממחשבות טמאות ותענוגות גשמיים, להימנע מדברי סרק ולהתפלל ללא הרף.
פרק שש
ובאמונתו היה חרוץ וראוי לחלוטין להערצה. כי הוא מעולם לא תקשר גם עם הסכיזמטיים, חסידי מלטיוס, כי הוא ידע מלכתחילה את זדונם וכפירתם, וגם לא דיבר באופן ידידותי עם המניכאים או עם כופרים אחרים, אלא עד כדי כך שהורה להם, במחשבה. ולהכריז שחברות ותקשורת איתם היא פגיעה והרס לנפש. כך גם תיעב את הכפירה של האריאנים, וציווה על כולם שלא להתקרב אליהם, ולא לקבל את תורת השקר שלהם. וכאשר באו אליו פעם אחת מהאריים המשוגעים, הוא, לאחר שבדק אותם ומצא שהם אנשים רשעים, גירש אותם מההר, באומרו שדבריהם ומחשבותיהם גרועים מרעל נחש.
* * *
וכאשר פעם אחת הכריזו האריאנים בשקר שהוא חושב כמותם, אז התמרמר וכעס מאוד. אחר כך ירד מההר, כי קראו לו הבישופים וכל האחים. וכשנכנס לאלכסנדריה, גינה את האריאנים לעיני כולם, באומרו שזו הכפירה האחרונה ומבשרו של האנטיכריסט. והוא לימד את האנשים שבן האלוהים אינו יצירה, אלא שהוא דבר וחוכמה והוא מהות האב.
וכולם שמחו לשמוע אדם כזה מקלל את הכפירה נגד המשיח. ואנשי העיר נהרו יחד לראות את אנטוניוס. היוונים האלילים, ומה שנקרא כמרים בעצמם, הגיעו לכנסייה באומרו: "אנחנו רוצים לראות את איש האלוהים." כי כולם אמרו לו. ומשום שגם שם טיהר ה' רבים מרוחות רעות דרכו וריפא את המשוגעים. ורבים, אפילו עובדי אלילים, רק רצו לגעת בזקן, כי האמינו שירוויחו מזה. ואכן באותם ימים מעטים התנצרו כפי שהוא כמעט ולא ראה איש מתהפך בשנה שלמה.
* * *
וכשהתחיל לחזור וליווינו אותו, לאחר שהגענו לשער העיר, קראה מאחורינו אישה: "רגע, איש אלוהים! הבת שלי מתייסרת נורא על ידי רוחות רעות. רגע, אני מתחנן אליך, כדי שלא אפגע כשאני רץ”. כששמע זאת, והתחנן על ידינו, הסכים הזקן והפסיק. וכאשר האשה התקרבה, השליכה עצמה הנערה על הארץ, ולאחר שהתפלל אנטוניוס והזכיר את שם המשיח, התעוררה הילדה מרפאה, כי הרוח הטמאה עזבה אותה. ואז ברכה האם את ה' וכולם הודו. והוא שמח, הולך אל ההר כאילו לביתו.
הערה: חיים אלה נכתבו על ידי הקדוש אתנסיוס הגדול, הארכיבישוף של אלכסנדריה, שנה לאחר מותו של הכומר אנתוני הגדול († 17 בינואר 356), כלומר בשנת 357 לבקשת נזירים מערביים מגאליה (נפטר. צרפת) ואיטליה, שבה היה הארכיבישוף בגלות. זהו המקור הראשוני המדויק ביותר לחייו, למעלליו, למעלותיו וליצירותיו של אנתוני הקדוש הגדול ומילא תפקיד חשוב ביותר בביסוסם ובשגשוגם של חיי הנזירים הן במזרח והן במערב. למשל, אוגוסטינוס בווידויים שלו מדבר על ההשפעה החזקה של החיים האלה על המרתו ושיפור באמונה ובחסידות.
