מאת Fr. אלכסיי אומינסקי
על המחבר: הפטריארכיה של מוסקבה הטילה איסור על משרדו של פר. אלכסיי אומינסקי, שכבר אינו ראש כנסיית השילוש הקדוש ברחוב חוכלובסקה בבירה הרוסית. כך דיווחו התקשורת הרוסית של האופוזיציה "רדיו ליברטי" וערוץ הטלוויזיה "דוז'ד", בהתייחסו לעיתונאית קסניה לוצ'נקו ולחברי הקהילה של הכנסייה שבה פר. אלכסיי. לפי מידע מאותה כלי תקשורת, במקום פר. אומינסקי, כנסיית השילוש הקדוש מינתה לרקטור את הכומר השערורייתי אנדריי טקצ'ב, הידוע בתמיכתו במלחמת רוסיה נגד אוקראינה ובעצתו בנושא אלימות נגד נשים.
יש לי תחושה שרמת התוקפנות לא יורדת. תוקפנות היא כמו גלים. זה לא צריך הזדמנויות, חפצים תמיד מחפשים ותמיד מוצאים עבורו. התוקפנות בחברה תמיד עולה על גדותיה, מופנית מערוץ אחד לאחר. מתעורר מושא של שנאה כלשהי, ולכן עלינו לכוון את התוקפנות לכיוון זה.
כאשר רמת התוקפנות מגיעה לרמה כזו מוגברת, אז היא כבר נשפכת על אנשים ספציפיים. ואז אנשים מתחילים פשוט להרוס אחד את השני - בצורה האכזרית ביותר, הכי לא אנושית. ואז זה נעלם. תוקפנות קיימת תמיד בחברה שלנו, והיא חשוכת מרפא. אף אחד לא עוסק בריפוי החברה מתוקפנות.
החברה התוקפנית נוחה מאוד, נשלטת בקלות מלמעלה. אתה רק צריך למצוא חפץ לתוקפנות. בקנה מידה ממלכתי, תוקפנות יכולה להיות דבר מאוד "שימושי". זה מדביק אנשים, מאספסוף אותם, שולל מהם את התודעה האינדיבידואלית שלהם והופך אותם ללא מודע קולקטיבי.
ואת דרך החשיבה הזו האדם מביא איתו אז לכנסייה. זה מאוד נוח לחיות איתו. לפני זמן לא רב קראתי את אחד ממכתביו של השליח פאולוס, שבו היו מילים כאלה: "אני מכריז לכם, אחים, שהבשורה שהטפתי אינה אנושית, כי לא קיבלתי אותה ולא למדתי אותה מאת אדם, אלא בהתגלות ישוע המשיח" (גל' א' 1-11). מילים חשובות מאוד על מה שאנו הנוצרים עוסקים בו, שאין שם שום דבר שהומצא על ידי האדם.
כשלעצמה, הבשורה היא ספר מאוד לא נוח שלא מאפשר לאדם לחיות באותן פרדיגמות שבהן רק תוקפנות יכולה להתקיים: "זר משלו", "חבר-אויב", "קרוב-רחוק". אם זה היה ספר אנושי, כמו רבים מספרי האדם הדתיים, אזי האויב היה מסומן. "הזר שלו" בהחלט יתואר בבירור. יצוין בבירור מי "בעלים" ומי "זר", ומהם הפרמטרים של "שלו", למי יש לעזור, למי לשרת, עם מי לחלוק ומי לא. לחלוק עם מי אנחנו יכולים לשקר, למי יש צורך להרוס.
אז הבשורה היא ספר כזה שלא נותן לאדם דרכים אנושיות להזין את התוקפנות שלו ולהרבות אותה. עם זאת, לעתים קרובות מגיעים לכנסייה אנשים שאינם עוברים שינוי או שחיים עם אידיאולוגים, עם אידיאולוגיות במקום אמונה חיה. אידיאולוגיה היא תמיד דבר אנושי, והאמונה הנוצרית אינה אנושית. זוהי מתנת אלוהים, מתנה מהאל הבלתי ניתן להשגה שהפך לאדם. ומאוד לא נוח להתמודד עם דת לא אנושית כזו, ובגלל זה מופיע כל הזמן הרצון להחליף את האמונה הנוצרית, להחליף את הבשורה באידאולוגיה כלשהי.
בכל מקום שמופיעה אידיאולוגיה, אפילו בסימן הנצרות, בסימן האורתודוקסיה, מה שלא יהיה, מיד מופיעים האויבים - של האידיאולוגיה הזו, של האמונה הזו, של הכנסייה.
ויש יותר מדי אויבים - אתה לא צריך לחפש אותם, הם יימצאו מיד. ואז התוקפנות הזו, שיכולה להירפא על ידי רחמי המשיח, על ידי אהבת המשיח, כולל על ידי החזרה בתשובה, השינוי שלנו, לא יכולה להיות כמו רעל שנסחט מהאדם. להפך - פתאום התוקפנות הזו מקבלת את המשמעות הטובה שלה, הופכת לטוב, רוכשת כוח כי אפשר להשתמש בה נגד האויב המשותף. ואז זה לא הולך לשום מקום, זה רק מקבל שם אחר.
הם לא היו אויבי המעמד, הם לא היו אויבי העם - האויבים מופיעים מיד בכנסייה, אויביה: אלה שהם זרים, שאינם שלך, שאתה תמיד יכול להפריד. מישהו הוא פונדמנטליסט בשבילך, ואתה ליברל בשבילו. ובאותו הרגע, אנשים פתאום מתחילים להרגיש כל כך הרבה "אהבה" זה לזה, כל כך מוכנים להשמיע קללות נבזיות, נבזיות ושמות מעליבים, ושוכחים שהם משתתפים באותו גביע.
השאלה אפילו עולה ביניהם: "האם נוכל להשתתף בצ'אצ'ה עם אנשים כאלה?" האם כל עם, אם אנחנו לא אוהבים אותם, יכולים להיות נוצרים בכלל?".
אז התוקפנות הזו יכולה להתקיים בצורה מושלמת גם בכנסייה. ואז זה זורם להכרזה תוקפנית וזדונית על אמונתו שלו, הנעשית במטרה כמעט מיטיבה - הגנה על מקומות הקדושים שלנו.
ראינו איך בשנה שעברה כל התוקפנות הנוראה והחוטאת הזאת התחילה פתאום להיות מובן על ידי אנשים מסוימים כדרך להגן על האמונה, כהתנהגות נוצרית.
אני מזכיר לך שהבשורה שהורישה לנו היא לא בשורה אנושית, אין שם אידיאולוגיות. לכן, לתוקפנות אין מקום בבשורה, ולכן רק הנוצרי מסוגל לרפא את התוקפנות הזו בחברה, שיכול לאהוב את אויבו, כדי שלא יגיב למכה במכה, אלא ישנא בשנאה. יש לנו את ההזדמנות הזו.
אנחנו יכולים לתת לעולם הזה דוגמה לאופן שבו תוקפנות מרפאה, אבל למרבה הצער, עדיין לא.
מקור: הכומר אלכסי אומינסקי, אוקסנה גולובקו, הכומר אלכסי אומינסקי – על תוקפנות בכנסייה (ומדוע הבשורה לא מחלקה את העולם ל"אנחנו" ו"זרים"), 14 באפריל 2021. קראו בפרבמיר: https:/ /www.pravmir.ru /agressiya-i-xristianstvo-kak-my-sovmeshhaem-nesovmestimoe-video-1/ : "כעס, גסות רוח - כלפי מכרים וזרים מוחלטים - נראה שזה כמעט הפך לנורמה של תקשורת על חברתי רשתות. האם רמת התוקפנות בחברה עלתה? או להיפך, האם זה נשפך לאינטרנט, עוזב את החיים האמיתיים? מה קורה לנו, למה אנחנו מחלקים את כולם למחנות, קבוצות של "אנחנו" ו"זרים", משקף הכומר אלכסי אומינסקי. "פרבמיר" מפרסמת שוב הקלטת וידאו שנעשתה ב-2013".
הערה: עד כה, אין הודעה רשמית מה-ROC על הסרת פרוט. אלכסיי אומינסקי והאיסור שהוטל עליו. האב אלכסיי הוא יושב ראש כנסיית השילוש הקדוש כבר יותר משלושים שנה. הדיכוי נגדו החל בשנה שעברה, כשנתן ראיון בו לא הסתיר את דעותיו האנטי-מלחמתיות. הוא פובליציסט ידוע, מחברם של מספר רב של מאמרים בנושאים שונים: משירות פסטורלי ועד לפדגוגיה נוצרית ועד לפרשנויות על אקטואליה. הוא ידוע בעמדתו האזרחית הפעילה במספר נושאים ציבוריים חשובים, מגן על הנרדפים מסיבות פוליטיות, מבקר את הרשויות על הפרת זכויות האזרחים.
בנאומו בישיבת הקהילה בסוף דצמבר, פר. אלכסיי נוגע בסוגיית השכנת השלום הנוצרית, ש"בלתי נסבלת לשמוע בעולם שבו אנשים קורעים את ליבם בחיפוש אחר צדק ואשר תמיד מושגת באמצעות אלימות של חלק על אחרים. רק אלימות חייבת להביס אלימות אחרת, אחרת היא לא הוגנת. להיות נוצרי זה להחליט. אף אחד לא יכול להכריח אדם להיות נוצרי. עם זאת, אם החלטנו פעם אחת על זה, אז הבה נעשה את זה כמו שצריך. גם אם זה לא יצליח לגמרי... אחרת, נצטרך לחלק את הבשורה, להפוך אותה לספר נוח עבורנו ולומר שאנחנו אורתודוקסים, בלי להוסיף - נוצרים. הבה נהיה קודם כל נוצרים, ואז נהיה בהכרח אורתודוקסים. ואם עבורנו הצורה האידיאולוגית החיצונית חשובה יותר ממילות הבשורה - אז משהו כאן לא בסדר".
הרשתות החברתיות מצטטות הודעה נוספת של העיתונאית קסניה לוצ'נקו לפיה כומר מוסקבה ידוע אחר, ולדימיר לפשין, הודח גם הוא מתפקיד יו"ר כנסיית ההנחה במוסקבה, מה שאירע בסוף דצמבר. ולדימיר ידוע כאחד מתלמידיו האחרונים של פר. אלכסנדר גברים. שינוי זה בהנהגת המקדש הזה לא הוכרז רשמית באתר הפטריארכיה של מוסקבה.
פעולות אלו של הפטריארך קיריל הן סימן לכך שהדיכוי נגד מתנגדי המלחמה בקרב הכוהנים מעמיק ומשפיע על אנשי דת איקוניים הידועים לא רק במוסקבה, אלא בכל רחבי רוסיה ומחוצה לה. החלפתו של Fr. אלכסיי אומינסקי עם אנדריי טקצ'ב היא הדגמה ברורה של הקו התומך בהנהגת הפטריארכיה של מוסקבה - לכפות נצרות תוקפנית ואלימה, שאינה מתיישבת עם דמותו של ישו, אך הולמת את מדיניות המדינה של רוסיה של פוטין.
