מאת ג'יימי מורן
1. השאול היהודי זהה בדיוק לשאול היווני. אין אובדן משמעות אם, בכל הזדמנות שבה כתוב בעברית 'שאול', זה מתורגם ל'הדס' ביוונית. המונח 'האדס' ידוע היטב באנגלית, ולכן עשוי להיות מועדף על המונח 'שאול'. משמעותם זהה.
לא השאול ולא האדס זהים ל'גהנה' היהודית שיש לתרגם רק ל'גיהנום'.
שאול/הדס= משכן המתים.
גהנה/גיהנום= משכן רשעים.
אלו שני מקומות שונים מבחינה איכותית, ולעולם אין להתייחס אליהם כאל אותו הדבר. גרסת המלך ג'יימס לכתבי הקודש היהודיים והנוצריים מתרגמת את כל המופעים של שאול וגהנה ל'גיהנום', אבל זו טעות ענקית. כל התרגומים המודרניים של כתבי הקודש היהודיים והנוצריים משתמשים ב'גיהנום' רק כאשר גהנה מופיעה בטקסט המקורי העברי או היווני. כששאול מתרחש בעברית, הוא הופך להיות האדס ביוונית, ואם האדס לא נפרס באנגלית, אז נמצא ביטוי שווה ערך. המונח האנגלי 'כלא' מועדף לפעמים ביחס ל'היוצאים', אבל זה מעורפל, מכיוון שבמובנים שונים, האדס וגהנה הם שניהם 'כלואים'. לדבר על אנשים בחיים שלאחר המוות, כמו במובן מסוים בכלא. לא מבדיל בצורה מספקת בין שאול/האדס לגיהנום/גיהנום. חשוב לשים לב להבדל, כי האדס כמת וגיהנום כרשע נושאים השלכות שונות מאוד בכל טקסט שבו הם מתרחשים. חוקרים יהודים מודרניים מדברים בקול אחד - חריג מאוד עבורם - בטענה שיש לתרגם רק את גיהנום כ'גיהנום'. [מילה אנגלו-סכסית ישנה, טוען סופר אחד, שפירושה 'נסתר'.]
ההבדל האיכותי בחוויה האנושית, והשוני במשמעות הסמלית, הוא זה שמציב ניגוד ברור.
[1] שאול/האדס=
מקום של שכחה, 'מוות', חיי רפאים= מחצית חיים.
אפל וקודר= 'לא מהותי'; עולם תחתון, 'עולם תחתון' המיתולוגי.
דוד בתהילים מתייחס לשאול כאל 'בור'.
[2] גיהנום/גיהנום=
מקום של אש בלתי ניתנת לכיבוי והתולעת שאינה מתה; מקום הייסורים.
אלה בגיהנה חשים כאב ובוכים. התולעת המכרסמת בגווייה המתה= חרטה. הלהבות הבוערות שאינן מרפות= תוכחה עצמית.
אברהם ראה בגיהנה 'תנור לוהט'.
לפיכך, האדס/שאול= בור מוות מתחת לאדמה, ואילו גהנה/גיהנום= כבשן הרשע [משוווה לעמק שהפך לכבשן].
2. בסביבות שנת 1100 לספירה, המסורת הרבנית היהודית זיהתה את גיהנה כמזבלה מחוץ לירושלים, שם הושלך 'זוהמה'. למרות שגיהנה היא סמל, ביטוי פיגורטיבי, המשוואה של הסמל עם 'עמק הינום' היא סבירה מאוד.
'גהנה' היא יוונית, אך יכול מאוד להיות שהיא באה מהעברית עבור עמק הינום = 'Gehinnom' [לכן = Gehinnom].' בתלמוד השם הוא 'גהינם', ובארמית שדיבר ישוע = 'גהאנה.' ביידיש מודרנית= 'גהנה'.
אם עמק הינום מתחת לירושלים הוא אכן המקור הן לסמל והן לטרמינולוגיה הלשונית של גהנה שעברה מהיהדות לנצרות, זה יהיה הגיוני של 'השריפות הבלתי ניתנות לכיבוי' ו'תולעים שאינן מתות'.. שתי התמונות הללו הם מישעיהו וירמיהו, וכאשר ישוע משתמש בגהנה 11 פעמים בברית החדשה, הוא מתכוון לגיהנה, לא להאדס או לשאול, כי הוא שואל את הדימויים הנבואיים המדויקים.
3. הסיפור על גיהנה כמקום טופוגרפי מילולי ברגע מסוים בזמן הוא בעל משמעות רבה בהתייחס מדוע הוא הפך באופן סמלי לגיהנום.
העמק התחיל כמקום שבו מתפללים לדת האלילים הכנענית הקריבו את ילדיהם [דברי הימים, כ"ח, ג; 28, 3] לאלוהות הפגאנית הנקראת מולוך [אחד מכמה 'אדונים' פגאניים, או בעלים= גרגוריוס הקדוש מניסה מקשר בין מולוך לממון]. מתפללים אלו של מולוך שרפו את ילדיהם באש, כדי להשיג רווח עולמי= כוח עולמי, עושר עולמי, נוחות ומותרות, קלות חיים. זה כבר נותן משמעות עמוקה = גיהנום הוא הקרבת ילדינו מסיבות דתיות, כאשר הדת משמשת בעבודת אלילים כדי להעניק לנו יתרון בעולם הזה. זה מתקשר לאמירה של ישו, הטוענת שלמרות שחייבות להגיע עבירות נגד ילדים, מוטב לאדם המבצע אותן אם הוא היה נזרק לים וטבע כדי למנוע ממנו לעשות פשע חמור שכזה. עדיף למות ולסיים בהאדס, בחיים שלאחר המוות, מאשר לבצע פשעים גיהנום נגד חפותם של ילדים בחיים האלה. להיות בגיהנום, בחיים האלה או מעבר להם, זה הרבה יותר רציני מאשר פשוט לפוג. ובכל זאת, מי מאיתנו לא, בדרכים בוטה או מתוחכמת, פגע בילדים שהופקדו על ידי אלוהים? הריגת הניצוץ דמוי הילד, לפני שניתן להציתו, היא אסטרטגיית מפתח של השטן לחסימת גאולת העולם.
בעיני היהודים, המקום הזה של עבודת אלילים ואכזריות פגאנית היה תועבה מוחלטת. לא רק חסידי הדת הכנענית אלא יהודים כופרים 'תרגלו' הקרבת ילדים במקום הזה, מסיבות דתיות [ירמיהו, ז, 7-31; 32, 19, 2; 6, 32]. לא ניתן היה לדמיין מקום גרוע יותר עלי אדמות עבור כל יהודי העוקב אחרי יהוה. [זה זורק את סיפור אברהם לאור שונה לגמרי.] מקום כזה ימשוך רוחות רעות וכוחות רעים במספרים ממשיים. 'זהו גיהינום עלי אדמות' אנו אומרים, בהתייחסו למצבים, אירועים, התרחשויות, שבהם נראה כי כוח הרע מרוכז, כך שעשיית טוב, או אהבה בהקרבה, מנוגדת במיוחד מ'האווירה שמסביב', ולכן היא הופכת קשה מאוד. , אם לא כמעט בלתי אפשרי.
עם הזמן, היהודים השתמשו בעמק הנורא הזה כמזבלה. זה לא היה רק מקום נוח לזרוק פסולת לא רצויה. זה נחשב כ"טמא", מבחינה דתית. ואכן, זה נחשב כמקום 'ארור' לחלוטין [ירמיה, ז, ל"א; יט, ב-ו]. כך עבור היהודים, זה היה מקום של 'זוהמה', מילולית ורוחנית. דברים שנחשבו לטמאים טקסית הושלכו לשם = פגרי חיות מתות וגופות של פושעים. היהודים קברו אנשים בקברים מעל פני האדמה, כך שהגופה תיפול בדרך זו נחשבה לאימה, כמעט הגרועה ביותר שיכולה לפקוד מישהו.
'השריפות הבלתי ניתנות לכיבוי' ו'התולעים המכרסמות בלי להפסיק', כשתי דימויים שנלקחו כסופיים של מה שקורה בגיהנום, נובעים אם כן ממציאות. הם אינם מטפוריים גרידא. בעמק בערו בו כל הזמן שריפות, כדי לשרוף את האשפה המזוהמת, ובמיוחד את הבשר המרקיב של חיות ופושעים, וכמובן, גדודי תולעים מצאו את הגופות טעימות= הן ממש הפכו לאוכל תולעים. אז= ה'גיהנום' שמקורו בעמק גיהנה הוא מקום בוערות תמידיות - עם גופרית וגופרית שנוספו כדי להפוך את הבעירה הזו ליעילה יותר - והמוני תולעים אוכלים תמיד.
למרות שליהדות לפני ישוע כבר היו מספר רב של פרשנויות שונות, נקודה אחת בולטת, ויש להדגיש אותה כנדרש לכל הבנה של הגיהנום - להבדיל משאול/האדס. לסיים בגיהנום הוא סוג של תקלה, חרפה, אובדן כבוד, סימן של חוסר יושרה, 'הרס'. בגיהנום, כל התוכניות, העבודות, המטרות, הפרויקטים שלך, בסופו של דבר 'הושמדו' חייך. העבודה, מה ש'עשית' עם הזמן שלך בעולם, מגיע לחורבן קטסטרופלי.
4. שיטת ההוראה הרבנית, שישוע נקט באותו אופן כמו רבנים יהודים קודמים, משלבת את ההיסטורי והסמלי 'כאחד'. הרבנים, וישוע הוא אותו דבר, תמיד בוחרים מציאות היסטורית מילולית כלשהי, ואז מוסיפים גבהים ועומקים של משמעות סמלית לו. משמעות הדבר היא ששני סוגים משוחחים של הרמנויטיקה שקריים לשיטת סיפור זו כדי ללמד שיעורי חיים למאזיני הסיפורים.
מצד אחד=-
אם אתה מפרש את הטקסט הקדוש רק מילולית, כפי שעושים פונדמנטליסטים ואוונגליסטים, או שמרנים דתיים, אתה מחמיץ את הנקודה. שכן יש שפע של משמעות סמלית הסמויה ב"עובדה" ההיסטורית המילולית, המעניקה לה יותר משמעות שהעובדתיות הצרופה שלה יכולה לשדר. החל מההיסטורי המילולי, המשמעות לוקחת אותך לממדים אחרים בהרחקה מהזמן והמקום המסוים הזה, ולא מוגבלת אליו. משמעות נוספת זו יכולה להיות מיסטית או פסיכולוגית או מוסרית; היא תמיד מרחיבה את המשמעות ה"לכאורה" על ידי הכנסת גורמים רוחניים מסתוריים למשחק. המילולי לעולם אינו פשוט מילולי, כי המילולי הוא מטפורה למשהו שמעבר לו, אך מתגלם בו. המילולי הוא שיר - לא תדפיס מחשב, או קבוצה של הצהרות רציונליות-עובדתיות. לסוגים אלה של מילוליות יש משמעות מוגבלת מאוד. משמעותם מועטה, משום שמשמעותם מוגבלת לרמה אחת בלבד, רמה שאינה עשירה במשמעות, אך משוללת משמעות.
לימוד פירושים יהודיים חסידיים לטקסט העברי של התנ"ך היהודי הוא מלמד מאוד. פרשנויות אלה משתמשות בנרטיב ההיסטורי כקרש קפיצה למשמעויות סמליות רחוקות למדי מכל קריאה ליטרליסטית. נחשפים רבדים ורמות משמעות עדינות מאוד. עם זאת, הדקויות הללו הן שטמונות, שוכנות, 'מה באמת קרה'.
מצד שני=
אם אתה מפרש את הטקסט הקדוש רק בצורה מטפורית, או סמלית, תוך הכחשת שההתגלמות המסוימת שבה הוא מונח חשוב, אז אתה ממשיך יותר בצורה הלנית יוונית, לא יהודית. אתה הולך מהר מדי לאוניברסליות חסרי גוף של משמעות, או כלליות שכביכול חלות על כל הלוח, בכל מקום ובכל זמן. גם הגישה האנטי-ליטרליסטית הזו לשיטת הרבנות ליצירת משמעות מזיפת אותה. עבור יהודים, המקום המסוים והזמן המסוים חשובים במשמעות, ואי אפשר להשילם כאילו הם רק 'חליפה חיצונית של לבוש', לא 'המציאות הפנימית'. המשמעות האמיתית היא בהתגלמותו, לא בהתגלמות= לא מרחפת במרחב מסוים, בין אם אותו תחום לא-פיזי נתפס כפסיכולוגי או כרוחני [או תערובת של השניים= 'המטריקס הנפשי']. למשמעות האמיתית יש אפוא גוף, לא רק נשמה, שכן הגוף הוא מה ש'מעגן' את המשמעות בעולם הזה.
התגלמות כזו של משמעות היא הקביעה שהמשמעויות הסמליות הנוספות 'ממוקמות' בהקשר היסטורי נתון, והעובדה העצומה שהן קשורות בהקשר, והאופן שבו הן קשורות בהקשר, חשובה לפרשנותן. גם אם היו לו בראש הדורות הבאים, ישוע לימד יהודים מהמאה הראשונה לספירה שחיו בסביבה מאוד מוגדרת, והרבה ממה שהוא אומר להם צריך להתפרש במונחים של אותם אנשים, באותו זמן ובמקום הזה.
עם זאת, בהתחשב באיזו תדירות ישוע מצטט מתהילים ומישעיהו, לעתים קרובות מהדהד אותם ישירות בדבריו [הדים שהקהל שלו היה קולט], מרמז על כך שהוא ראה אנלוגיות בין אירועי עבר לאירועים בהווה. הוא השתמש בצורה של מה שנקרא 'טיפוסים' ביצירת המשמעות שלו = סמלים מסוימים חוזרים על עצמם, בצורות שונות, לא בגלל שהם 'ארכיטיפים' במובן של אפלטון או יונג, אלא בגלל שהם מתייחסים למשמעויות רוחניות מסתוריות ואנרגיות המתערבות שוב ושוב. בנסיבות היסטוריות, תמיד עושה משהו דומה כמו בעבר [יצירת המשכיות] ותמיד עושה משהו חדש שונה מהעבר [יצירת אי המשכיות]. בדרך זו, ישוע מקיים 'התגלות מתקדמת' מתמשכת עם נושאים מתמשכים ויציאות חדשות, קפיצות קדימה, בלתי צפויות. התרחשויות חדשות של טיפוסים, בנסיבות משתנות, מביאות משמעויות חדשות, אך לעתים קרובות משליכות משמעות נוספת על הטיפוסים הישנים. הם מתכוונים ליותר, או מתכוונים למשהו אחר, כאשר רואים אותם בדיעבד. בדרך זו, המסורת אף פעם לא נעצרת, פשוט חוזרת על העבר, והיא גם לא מתנתקת מהעבר.
יש לקרוא את גיהנום/גיהנום בדרך הרבנית המורכבת הזו, תוך הבנת ההקשר ההיסטורי שלו והן המשמעויות הנסתרות הסמויות בסימבוליקה החזקה שלו. רק אם אנו מודעים לשני ההיבטים אנו משתמשים בפרשנות שהיא 'קיומית', לא המטפיזית בפני עצמה, וגם לא המילולית בפני עצמה. גם לא יהודי.
5. "שני רבנים, שלוש דעות". היהדות תמיד, יאמר לזכותה, סבלה פרשנויות מרובות של טקסטים קדושים ואכן היו לה זרמים שונים של פרשנות של הדת כולה. זה בולט מאוד ביחס לפרשנות של גהנה/גיהנום. היהדות לא מדברת בקול אחד בעניין המשמעותי הזה.
היו סופרים יהודים עוד לפני זמנו של ישוע שראו בגיהנום עונש לרשעים= לא לאלה שהם תערובת של צדקה וחטא, אלא לאלה שנכנעו, או נכנעו, לרשע האמיתי, ועשויים להמשיך הלאה. לָנֶצַח; סופרים יהודים אחרים חשבו על הגיהנום כעל טיהור. כמה פרשנים יהודים חשבו על השאול/האדס כעל טיהור.. זה מסובך.
רוב אסכולות המחשבה האמינו שהאדס הוא המקום אליו הולכים אחרי המוות. זוהי 'ארץ המתים' במערכות מיתיות רבות. אין זה השמדה, או מחיקה מוחלטת של האישיות האנושית או התודעה שלה. זה המקום אליו, ברגע שהגוף מת, הנשמה הולכת. אבל הנשמה, ללא גוף, היא רק חצי חיה. אלה בהאדס/שאול הם רפאים במובן סמלי חזק= הם מנותקים מהחיים, מנותקים מאנשים החיים בעולם. הם ממשיכים, כביכול, אבל במצב מופחת כלשהו. מבחינה זו, השאול היהודי והאדס היווני זהים מאוד.
שאול/האדס נחשבה לחדר קדם שאליו אתה הולך לאחר המוות, כדי 'לחכות' לתחיית המתים הכללית, שבה כל האנשים יקבלו בחזרה את הגוף וגם את הנשמה. הם לא יהיו, לעולם, רוח 'טהור'.
עבור כמה פרשנים יהודים, שאול/הדס הוא מקום של כפרה על חטאים, וככזה, הוא בהחלט טיהור. אנשים יכולים 'ללמוד', הם עדיין יכולים להתמודד עם החיים שלהם ולחזור בתשובה, ולשחרר את 'העץ המת' שהם נאחזו בו בחיים. האדס הוא מקום של התחדשות וריפוי. האדס הוא משקם, עבור אלה שנמנעו מהיאבקות פנימית עם אמת פנימית בזמנם בעולם הזה.
ואכן, עבור יהודים מסוימים, לשאול/האדס הייתה לשכה עליונה ולחדר תחתון. הלשכה העליונה היא גן עדן [גם 'חיק אברהם' במשל העשיר המתרחק מהמצורע בשערו], ושם הולכים אנשים שהגיעו לקדושה בחייהם עלי אדמות ברגע שהיא מסתיימת. החדר התחתון פחות מרפא אך מחזיק את האפשרות להשיל מטעויות העבר. זה לא מקום קל, אבל התוצאה שלו מאוד אופטימית. האנשים ה'נמוכים' פחות מתקדמים, והאנשים 'הגבוהים' מתקדמים יותר, אבל ברגע שהאדס עושה את עבודתו, כולם מוכנים באותה מידה לכניסה של כל האנושות אל ה'נצחי'.
עבור פרשנים יהודים אחרים, גיהנום/גיהנום - לא שאול/האדס - היו המקום של טיהור/טיהור/ניקוי. כיפרת על חטאיך, וכך החטא עצמו נשרף ממך, כמו אש המאכלת עצים רקובים. בתום הנסיון הזה בכבשן, הייתם מוכנים לתחיית המתים הכללית. בילית רק שנה אחת בגיהנום! יתר על כן, רק 1 אנשים היו בגיהנום לנצח! [הרשימה כנראה גדלה עד עכשיו..]
עבור החסידות המודרנית, לאחר שטוהרה - בכל מקום שזה קורה - הנשמה שקמתה לתחייה עם גופה ממשיכה לאושר שמימי במלכות ה' הבלתי פוסקת [עולם לעולם]. חסידים אלו נוטים לבטל את הרעיון של גיהנום שבו אנשים רשעים נשארים לנצח, ונענשים לנצח. אם יהודי אורתודוקסי חסידי משתמש בסמל 'גיהנום', יש לזה תמיד אפקט טיהור. אש האלוהים שורפת את החטא. במובן זה, הוא מכין את האדם לאושר נצחי, ומכאן שהוא ברכה, לא קללה.
6. עם זאת, עבור יהודים רבים לפני זמנו של ישו, יש פרשנות שונה בולטת שהיא דואלית לחלוטין = זרם זה של מסורת יהודית דומה לאמונה ב'גן עדן וגיהנום' כעקרונות נצחיים בחיים שלאחר המוות המוחזקות על ידי נוצרים פונדמנטליסטים ואוונגליסטים של היום. אבל, יהודים ונוצרים רבים לאורך הדורות החזיקו באמונה הדואליסטית הזו לגבי הנצח המפוצל המצפה לאנושות. לפי דעה זו, הרשעים 'הולכים לגיהנום', והם הולכים לשם לא כדי לטהר אותם, או להתחדש, אלא כדי להיענש.
לפיכך, עבור יהודים בעלי השקפה זו, שאול/הדס הוא מעין 'בית חצי דרך', כמעט מסלקה, שבו אנשים שמתו ממתינים לתחיית המתים הכללית של כולם. ואז, ברגע שכולם גדלים בגוף ובנפש, מתרחש הדין האחרון, והמשפט קובע שהצדיקים ילכו לאושר שמימי בנוכחות אלוהים, ואילו הרשעים ילכו לייסור גיהנום בגהינה. ייסורי גיהנום זה נצחי. אין להרפות, אין שום שינוי אפשרי.
7. קל מספיק לאתר מקומות הן בתנ"ך היהודי והן בתנ"ך הנוצרי שבהם נראה שהדואליזם ותיק הזה נתמך על ידי הטקסט, אם כי לעתים קרובות זה 'פתוח לפרשנות'.
אף על פי כן, נכון יותר להכיר בכך שלפעמים ישוע נשמע לא דואליסטי, אפילו אנטי דואליסטי, בעוד שבפעמים אחרות הוא נשמע דואליסטי. כדרכו, הוא מאשר מסורת ישנה יותר גם כשהוא משפר אותה על ידי הכנסת אלמנטים חדשים למסורת המתמשכת. אם מקבלים את הכל, מתגלה דיאלקטיקה מורכבת מאוד של חומרה ואוניברסליות.
מכאן שהפרדוקס של כתבי הקודש היהודיים והנוצריים כאחד הוא שטקסטים דואליסטיים ולא דואליסטיים קיימים שניהם. קל לבחור סוג אחד של טקסט, ולהתעלם מהסוג השני. זו או סתירה ברורה; או, זהו מתח שיש לקבל, פרדוקס מסתורי. צדק וגאולה שותפים ביהדות, וישוע אינו מפריע לאותו אופן דו-צדדי שבו פועלת אש הרוח, אש האמת, אש האהבה הסובלת. שני קרני הדילמה נחוצים..
הקפדה מסוימת [אמת] היא מה שמוביל, באופן פרדוקסלי, לרחמים [אהבה].
8. עבור היהודים לפני זמנו של ישוע, החטאים שעשויים להכניס אדם לגיהנום כללו כמה דברים ברורים, אבל גם כמה דברים שאנחנו עשויים לפקפק או אולי לא מפקפקים בהם היום = אדם שהקשיב יותר מדי לאשתו היה מועד לגיהנום .. אבל יותר ברור=גאווה; חוסר צניעות וניאוף; לעג [בוז= כמו במתיו, ה, כב]; צביעות [שקר]; כעס [שיפוטיות, עוינות, חוסר סבלנות]. מכתבו של ג'יימס, 5, 22, הוא מאוד יהודי בטענה שגהנה תצית את הלשון, ואז הלשון מציתה את כל 'מהלך' או 'גלגל' החיים.
מעשים טובים שהגנו על אדם מלהגיע לגיהנום= פילנתרופיה; תַעֲנִית; ביקור חולים. העניים והחסידים מוגנים במיוחד מלהסתיים בגיהנום. ישראל מוגנת יותר מהעמים הפגאניים שסביבה ומאיימים עליה תמיד..
החטאים הנוראים ביותר= עבודת האלילים של 'להקריב את ילדינו מסיבות דתיות', כדי 'להתקדם' בעולם הזה. כאשר אנו מעריצים 'אל' כוזב, זה תמיד כדי לקבל הטבות עולמיות, זה תמיד כדי להרוויח מכל מה שאנו מקריבים כדי לרצות את הדרישות של האלוהות הזו = 'אם תיתן לי את ילדיך, אני אתן לך את החיים הטובים'. נשמע יותר כמו שד מאשר אלוהים. נחתמת עסקה, אתה מקריב משהו יקר באמת, ואז השטן יעניק לך כל מיני תגמולים ארציים.
פרשנות מילולית מוחה שדברים כאלה לא קורים בחברה המודרנית, הנאורה, המתקדמת, המתורבתת, שלנו! או אם כן, רק בפינות נחשלות של אותה חברה, או רק בקרב עמים לא מתורבתים נחשלים.
אבל פרשנות סמלית-היסטורית יותר מסיקה שהעמים המתורבתים הללו עוסקים כולם בהקרבת ילדיהם לשטן, למען הרווח הארצי שהוא יביא להם. תסתכל יותר מקרוב. תסתכל יותר בעדינות. המעשים הגנוניים ביותר הזה הם משהו שהורים רבים עושים לילדיהם כעניין שבשגרה, שכן זה משקף את המציאות הלא מוכרת של החברה כמערכת שבה, כדי להשתלב, יש לעשות אלימות כלפי האדם= הם יכולים לעולם לא יהיו נאמנים לאנושות המולדת שלהם. ללאונרד כהן יש שיר מדהים על זה, 'הסיפור של יצחק'=
הדלת נפתחה לאט,
אבא שלי הוא נכנס,
הייתי בן תשע.
והוא עמד כל כך גבוה מעלי,
עיניו הכחולות הן נצצו
וקולו היה קר מאוד.
הוא אמר, "היה לי חזון
ואתה יודע שאני חזק וקדוש,
אני חייב לעשות מה שאמרו לי."
אז הוא התחיל במעלה ההר,
רצתי, הוא הלך,
והגרזן שלו עשוי מזהב.
ובכן, העצים הם הרבה יותר קטנים,
האגם מראה של גברת,
עצרנו לשתות קצת יין.
ואז הוא זרק את הבקבוק.
נשבר כעבור דקה
והוא הניח את ידו על שלי.
חשבתי שראיתי נשר
אבל אולי זה היה נשר,
אף פעם לא יכולתי להחליט.
ואז אבי בנה מזבח,
הוא הסתכל פעם אחת מאחורי כתפו,
הוא ידע שאני לא אתחבא.
אתה בונה את המזבחות האלה עכשיו
להקריב את הילדים האלה,
אסור לך לעשות את זה יותר.
תכנית היא לא חזון
ומעולם לא התפתת
על ידי שד או אל.
אתה שעומד מעליהם עכשיו,
הגרזנים שלך בוטים ועקובים מדם,
לא היית שם קודם,
כששכבתי על הר
וידו של אבי רעדה
עם היופי שבמילה.
ואם אתה קורא לי אח עכשיו,
סלח לי אם אשאל,
"רק לפי התוכנית של מי?"
כשהכל מסתכם באבק
אני אהרוג אותך אם אצטרך,
אני אעזור לך אם אוכל.
כשהכל מסתכם באבק
אני אעזור לך אם אצטרך,
אני אהרוג אותך אם אוכל.
ורחמים על המדים שלנו,
איש שלום או איש מלחמה,
הטווס פורש את מניפה.
לאחר מכן, בקריאת 'הקרבת ילדינו למטרת רווח' בצורה מטפורית יותר, הרחיבו את הפשע נגד ילדים לתוך, בפשטות, להקרבה של בני האדם הפגיעים ביותר למען ממון. ה'פשע נגד האנושות' נפוץ; יש לו הרבה לוקחים היום, כמו תמיד.
עמק גיהנה, כגיהנום עלי אדמות, גיהינום בעולם, היא טיפולוגיה זהה בהרבה היום לבעבר. הגיהנום הוא אחד הקבועים בקיום האנושי לאורך כל הזמן.
למה? זו השאלה האמיתית.
(להמשך)
