על בישופים

מאת הכומר הקדוש שמעון התאולוג החדש,

מ "הוראה עם תוכחה לכל: מלכים, בישופים, כמרים, נזירים והדיוטות, שנאמרו ונאמרו בפי אלוהים" (קטע)

...הבישופים, ראשי דיוקסיות, מבינים:

אתה טביעת התמונה שלי.

מונח, אתה מדבר לפני,

באספות צדיקים אתה תבוא.

אתם נקראים תלמידי,

נושא את דמותי האלוהית.

אפילו מעל השולחן המשותף הקטן

כוח כה גדול השגת,

מה שיש לי מהאב, אלוהים המילה.

אני אלוהים מטבעי, אבל התגלמתי

והפכתי לגבר, אבל בשני מעשים, ירצה

ובשני טבעות. בלתי נפרד, לא מתמזג.

אני בן אדם ואלוהים מושלם.

כגבר גידלתי אותך

עם הידיים שלך לגעת בי ולהחזיק אותי.

בתור אלוהים, אני לא נגיש לך

וחמקמק לידיים בני התמותה שלך.

אני בלתי נראה לעיוורים ברוחי,

למרות כל השחיטה - נשארתי בלתי נגישה,

אלוהים ואדם ב-Hypostasis אוניברסאלי אחד של העצמי.

בין הבישופים יש כאלה

מי עם הסאנה שלהם הפך גאה,

והם עולים מעל אחרים,

רואים בכולם חסרי ערך ונחותים.

יש לא מעט בישופים ש

הם רחוקים מדי מכבוד המדינה שלהם.

אני לא מדבר על אלה שבהם

מילים עם מעשים, עם חיים הם אחד,

וחייהם משקפים את ההוראה והמילים.

אבל אני אומר על בישופים הרבה,

שחייהם אינם מתאימים להטפה שלהם

ואשר הסודות הנוראים שלי אינם יודעים,

והם חושבים שלחם האש שלי הם עולים,

אבל לחמי אכן, כפשוטו, הם מתעבים,

ולחם פשוט הם אוכלים, אבל התהילה הבלתי נראית שלי,

אי אפשר בכלל להציץ בהם.

לפיכך, מעטים מהבישופים שלי ראויים.

יש הרבה שהם בדרגה גבוהה

ולמראה הם צנועים - אבל עם שקר,

עם ענווה מגעילה, טיפשה, צבועה.

רודפים רק אחר שבחים אנושיים,

הם בזים לי, בורא היקום כולו,

וכעני אני - מבוזה ונדחה.

הם מחזיקים את הגוף שלי לא ראוי,

שואפים להתעלות מעל הכל, והם לא

גלימות חסדי אשר

הם מעולם לא רכשו בשום צורה.

אל המקדש שלי הם באים באומץ ללא הזמנה,

הם נכנסים למעמקי אחוזות לא מדוברות,

שאפילו מבחוץ לא ראויים להסתכל עליהם.

אבל אני נושא ברחמים את חוסר הבושה שלהם.

נכנסים, הם מדברים אלי כאילו אל חבר:

הם רוצים אתכם לא כמשרתים, אלא כחברים

להראות את עצמם - ולעמוד שם ללא מורא.

בלי החסד שלי,

הם מבטיחים לאנשים להתפלל עבורם,

על אף שהוא אשם בחטאים רבים,

הם לבשו בגדים מבריקים,

אבל הם נראים נקיים רק מבחוץ.

הנשמות שלהם מלוכלכות יותר מהבוץ בביצות,

הם יותר נוראים מרעל קטלני,

נבלים, צדיקים רק במראה.

כמו פעם יהודה הבוגד,

הוא לקח ממני לחם ואכל אותו בצורה לא ראויה,

כאילו הלחם הזה היה הדבר הכי רגיל,

ובאותו רגע "בלחם" נכנס אליו השטן,

זה הפך אותו לבוגד חסר בושה באלוהים.

מוציא לפועל בוגד של צוואתו,

עבד ועבד יהודה עשה.

זה יקרה בלי לדעת למי

אשר באומץ, בגאווה ובחוסר ערך

המסתורין האלוהיים שלי נוגעים.

במיוחד ראשי הדיוקסיות, הבירות,

כמרים לעתים קרובות

לפני הקודש יש להם מצפון צרוב,

ואז - כבר גינו לחלוטין.

היכנסו לחצר האלוהית שלי באומץ,

הם עומדים ליד המזבח בלי בושה ומדברים ביניהם,

לא רואה אותי ולא מרגיש בכלל

התהילה האלוהית הבלתי נגישה שלי.

ובכן, אם הם היו יכולים לראות, הם לא היו מעזים

הם אפילו לא יעזו להתנהג ככה

להיכנס לפרוזדור של כנסייה אורתודוקסית.

...

מי מאיתנו, הכוהנים, היום

תחילה הוא ניקה את עצמו מרשעות

ורק אז הוא העז להיות כומר?

מי יכול בלי פחד לומר,

שהוא בז לתפארת ארצי וקיבל עליו את הכהונה

רק לתפארת האלוהית השמימית?

מי לבדו אהב את המשיח לחלוטין,

וזהב ועושר דחה?

מי חי בצניעות ומסתפק במועט?

ומי מעולם לא התעלל?

מי לא מתייסר על ידי המצפון על שוחד?